היסטוריית המשפחה

תמונות

קורות המשפחה בשואה

שמעון אפללו הנכד של מנדל גייסט שהוא הבן של ברוך ואיטה גייסט מספר את הסיפור של סבא מנדל בשואה:

הסיפור האישי של משפחתי מתאחד ביום השואה עם סיפורם של רבים מבני עמי . מאז שטיטוס הרחיב את בית המקדש ופיזר את עמנו בגולה קרוב ל2000 שנה התישבו היהודים ברחבי הגלובוס . כאשר היטלר (ימ"ש) עלה לשלטון בגרמניה וחברו האימפריליסט הכובש מוסולוני ( שליט איטליה בשנות השלושים ) כבש חלקים נרחבים באתיופיה ( כרגיל תוך שתיקה עולמית רועמת ) . משפחתו של סבא שלי עליו השלום החלה לחוש בפולין הרחוקה את כוחות הרשע מבעבעים מתחת לפני השטח והחלו להרגיש שדברים טובים לא יגיעו . אביו של סבא שלי שהיה מורה בחדר התיעץ עם הרב של העיירה ( טומשוב ) והתשטבה היתה אלקים איתנו עברנו את הסופות בנגב ( פרעות ביהודי רוסיה השכנה ב1882 ) . העולם הנאור לא יתן להיטלר לעשות ככל העולה על רוחו ( אחרי הסכם מינכן 38 נאם צמברליין רה"מ בריטניה ואמר שהבנו שלום בין זמננו) . היה קצת רע אבל הסוף טוב . לצערו של סבי ולמזלו ( אם ניתן לומר זאת ) אבא שלו נפטר בספטמבר 39 ובכך נמנע ממפגש עם ציפורני הנאצים מה שלא ניתן להגיד על חלק גדול מתושבי העיירה שנלקחו לטרבלינקה . שאר המשפחה העדיפה לא לשים את מבטחה באמונה העיוורת באל. שלושה מהם הצליחו בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת להגר לארצות הברית ולארגנטינה .(שם המשיכו את ששלת המשפחה ) . סבא מנדל היקר שלי היה בתחילת שנות העשרים של חייו שפרצה המלחמה . הוא נשאר יחד עם אביו ואמו החורגת ולמזלו ( ומזלנו ) .המיקום הגאוגאפי של העיירה שלו היה הקלף שהציל את חייו . בזמן שהוורמנט שאט בקצב מטורף בבליץ קריג ( מלחת הבזק ) המפורסם לעבר המזרח לגבול עם רוסיה . הצבא האדום חצה את הגבול ונעצר באמצע העיירה . סבא שלי תיאר את צבא פולין כצבא עלוב . ללא מדים מסודרים ,רכובים על סוסים . זאת לעומת הרעש של מגפי הוורמנט שצעד לאורך העיירה והגיע עד למרחק נגיעה ממנו . בשל העובדה שביתו היה בצד הנכון של העיירה (בשליטה רוסית ) ,הוא לא חשב פעמים ארז מזוודה ומעט מטלטלים ויצא יחד עם הצבא הרוסי שבהסכם עזב את פולין . במהלך המסע הוא צעד ברגל וברכבות אל הלא נודע בלי מפות וידע כללי על העולם הוא פשוט חבר לזרם גדול של פליטים שניסו לברוח רחוק ככל האפשר מציפורני הנאצים והגיע עד למפעל לייצור נשק בפעתי העיר מוסקווה . את תקופת המלחמה עבר בדוחק רב עם הקצבה יומית של רבע כיכר לחם מעט מרגרינה וקערת מרק , כאשר הוורמכט התקרב למוסקווה סבא שלי וכל הפועלים נשלחו לחפור שוחות כדי לעצור את הטנקים הגרמנים .כאשר גנרל חורף נכנס לפעולה ויחד עם האנרגיות הבלתי נדלות של "שמש העמים" – סטלין והגנרל זוקוב היוצרות התהפכו וסבי שברח מארצו עמד וחזה במצעד של אלפי שבויים גרמנים שהובסו בסטלינגרד . בסיום המלחמה סבי חזר לפולין שם הוא וחבריו התקבלו על ידי שכניהם הפולנים במקלות ואבנים , בעוד שהוא ניצל בעור שיניו מאירוע זה. הוא החל במסע נדודים שנמשך מעל שנתיים במהלכו הוא חצה ברגל ושהתאפשר בעגלה את פולין , גרמניה , אוסטריה חצה את האלפים בדרך לאיטליה ,שם בזמן שישב ולמד לתקן רשתות דייג עד שעלה על האוניה לארץ ישראל . הוא הגיע לעתלית 5.8.48 למדינה שהיתה בת שלוש חודשים ובעיצומה של מלחמת העצמאות. ביום השואה אני מסביר לילדי שסבא שלי לא היה אדם גדול מימדים אולם בעל מוח חריף וחושי השרדות ומסחר מעולים אשר עשה מסע של למעלה מ6000 ק"מ בפרק זמן של 9 שנות נדודים ברחבי אסיה ואירופה עד שהגיע לארץ אבות .ואנחנו העדות לכך שהעם שלנו חזק מאויבנו ומרצונם למחוק אותנו מההסטוריה .

אלקה גייסט, האמא של שמעון והבת של מנדל גייסט מוסיפה:

סבא מנדל האהוב שלנו שהיה לו אח בשם שמעון שהיה גדול ממנו בכמה שנים..עבד במכרה ונהרג ברוסיה בזמן המלחמה.

בני המשפחה

המשפחה כיום

יצירת קשר