שפיזאייזן-וייסלדר חנה
סיפורה של השורדת היחידה מגטו טומאשוב

לקריאת עדותה של חנה שפיזאייזן-וייסלדר בעברית לחצו כאן

קיימת עדות נוספת של חנה שנגבתה בעיר לודז' ב – 1949 ותורגמה לאנגלית, ומופיעה בגירסה האגלית של האתר.

עדותה של אלזביטה ואז'נה, מצילתה של חנה וייסלנדר בטומשוב

עדות אלזביטה ואז'נה

טומשוב לובלסקי רחוב קושצ'ילנה 15

נולדתי ב-1896 בקולוניה רוגוז'נו במחוז טומשוב לובלסקי. להוריי הייתה חוה והם עסקו בחקלאות. התחתנתי ב-1915. משפחתי כללה אותי את בעלי ו-4 ילדים. בעלי עבד בחקלאות ואני הייתי עקרת בית. יהודים הכרתי עוד לפני המלחמה הם גרו לא רחוק מאתנו. גם להוריי היו קשרים עם יהודים בעיקר לאבי שסחר עמם. נסע איתם למטרות סחר. אז זה היה מותר. בין רוגוז'נה לטומשוב הפרידו 3 ק"מ.

באיזה זמן הכרת את חנה? מתי זה היה ובאילו תנאים?

זה היה כך:

הגרמנים נכנסו והיה צריך לתת את הקונטריבוציות ולתת גם את התבואה וגם את הבשר. לי היו 3 חזירים ועל פי הקונטריבוציות הייתי צריכה לתת להם 2 חזירים. אחת הייתה כבר מאוד מפוטמת. המצב היה דל מאחר וקיבלנו את האוכל באמצעות תלושי מזון, ולכן היינו צריכים לתת הכל לשלטונות. אמרתי לעצמי שיש לי 3 חזירים אזי אקח אחד מהם ואשחוט אותו . אקח חלק ואת החלק השני אחזיק אצלי עוד חודש ורק אחר כך אמסור את שני החזירים. כך עשיתי. בינתיים מישהו הלשין עליי ואחרי יומיים או שלושה הגיעו אליי ז'נדרמים גרמנים וערכו חיפוש. הבשר היה מומלח בתוך חביות במרתף. הם לקחו הכל ולקחו גם אותי.

למה לקחו אותך ולא את בעלך?

כי לקחתי הכל על עצמי. כשתפסו את הגברים לא משנה על מה, אפשר היה להגיד שזה סופם. אמרתי לעצמי שאולי לי כאישה לא יקרה שום דבר. לכן הוצאתי את בעלי מהעניין ומסרתי את עצמי. שאלו אותי למה עשיתי את זה אבל אני לא הודיתי. אמרתי שהחזיר חלה והייתי חייבת לשחוט אותו. הייתי חייבת לעשות הכל בכדי להינצל. קיבלתי 3 חודשי מאסר. לקחו אותי לתחנה של הגרמנים וכתבו פרוטוקול. קיבלתי 3 חודשים ושבועיים.

האם הגרמנים הרביצו לך?

לא. לא הרביצו לי. זה היה בסוף 1941 תחילת 1942. ישבתי את כל התקופה עד חג המולד, אז שלחו אותי הביתה. בתחילת 1942 חזרתי לבית הסוהר וישבתי עוד שבועיים.  כשחזרתי לשבועיים האלה פגשתי את חנה שפיצאייזן.

כמה נשים ישבו באותו תא?

בתא שלי היינו בערך 10. הן ישבו על כל מיני עברות, גם על חוסר ניקיון

איזה תנאים היו בבית הסוהר

תנאים לא טובים. מעט אוכל. כשלקחו אותי ישר הבאתי אוכל מהבית והם הרשו לי. חנה שפיצאייזן הייתה היהודייה היחידה בתא. כשהכרתי אותה סיפרה לי על מה היא יושבת. היה שוטר אחד שהכירה אותו טוב, מטושקייביץ מטומשוב שהיה מכר שלה, שוטר מקומי. פגשה אותו באיזשהו יום ברחוב ודיברה איתו כמה מילים. כשהלכה משם, כך הסבירה לי הוא הלך לרחוב קושצ'יושקו ומיד הרגו אותו. מהרגע שדיברה אתו עד לרגע שהרגו אותו עברו בערך 10 דק, כך אמרה לי.

מי הרג אותו?

אין לדעת. זה היה בשעות היום, אחרי הצהריים. מיד אחרי שהרגו אתו החלו בחקירה. מישהו הלשין או אמר למחלקה הקרימינאלית שאיזו חנה וייסלנדר דיברה אתו כמה דק לפני שנהרג והכניסו זאת לפרוטוקול החקירה. לקחו אותה ועוד כמה אנשים. רצו להגיד שמי שהרג אותו אלה היהודים. למעשה הוא זה שריגל אחרי כולם בטומשוב. הוא תחקר והודיע לגרמנים, ואז מישהו קם והרג אותו. הכי גרוע היה שהאשימו אותה כי דיברה אתו.  לקחו כל מיני אנשים נוספים תחקרו אותם והרגו את כולם. רק אותה השאירו.

מתי חנה סיפרה לך את כל זה?

היא סיפרה לי כשהיינו בתא המעצר. מידי כמה ימים היו לוקחים אותה ומרביצים לה. ראיתי שהייתה כולה מוכה. היה לה שיער שחור וכשחזרה היה לפעמים כולו מלא בדם. היה הייתה כל כך מוכה שהיה לה קשה לשכב על הדרגש. לא לשכב ולא לשבת. הייתה עומדת. לי הביאו שמיכה וכרית אבל לה לא היה שום דבר. הביאו לי שמיכה קצת ארוכה וראיתי אותה עומדת וסובלת אז אמרתי לה בואי אליי ונישן ביחד. אנחנו נסתדר, וכך אמנם עשינו. אני ישבתי עוד כמה ימים ושחררו אותי כמה ימים לפני תום השבועיים.

מה היה היחס של הנשים האחרות לחנה?

הנשים האחרות היו אנטישמיות ומאוד כעסו עליי ואמרו: לא יכולת לתת לנו? לא יותר טוב מאשר לתת לה?. לנו מהבית לא מביאים שום דבר, שום אוכל. אני חלקתי את כל האוכל שלי עם חנה והם כעסו עלי שאני חולקת הכל עם היהודייה.

מה חנה סיפרה על גורל היהודים בטומשוב לובלסקי?

סיפרה שרדפו את היהודים. לפני שגירוש את כולם אמרו להם למסור את הזהב. מי שנתן להם מיד לא הרביצו לו ואלה שלא היה להם, האנשים העניים, הרביצו להם לפעמים עד המוות. לאבא שלה הרביצו כל כך עד שנפטר.

מה היה עם חנה כשחקרו אותה? האם הודתה באשמה?

לא. היא לא הודתה כי לא ידעה שום דבר. אני אחר כך השתכנעתי שלא ידעה שום דבר זה היה מקרי בלבד ששוחחה אתו. כשיצאתי מבית הסוהר הגיע סוהר אחד ואמר שאני משוחררת. היא התחילה לבכות. אמרתי לה שלא תבכה וכשאצא מבית הסוהר אוכל לעזור לה. אמרתי לה שאשתדל שמישהו יוציא אותה מכאן.

חזרתי הבייתה וסיפרתי הכל לבעלי, כי לא רציתי להסתיר שום דבר. למחרת כבר הבאתי לה אוכל לתא. כשחזרתי ממנה פסעתי על המדרכה ומולי הלך בדיוק עורך דין פולני אותו הכרתי. הוא הסתכל עליי ואמר לי בוקר טוב. אני באמת לא ראיתי אותו מאחר והייתי מאוד מדוכדכת. הוא שאל אותי למה אני כל כך שבורה? אמרתי לו שאדם חייב להיות שבור וסיפרתי לו שיש בכלא יהודייה אחת מוכה. אמרתי לעצמי למי אוכל להגיד את זה, אתה עורך דין ואתה מכר שלי. הייתי רוצה להציל אותה ואני לא יודעת מה אפשר לעשות. הוא עמד וחשב ואז שאל אותי: למי היא כפופה לגסטאפו או למחלקה הפלילית? ואז סיפרתי לו את הכל. על אותו מטוסקייביץ' שהיא הואשמה במותו. הוא אמר לי כך: גברת ואז'נה. אני היום לא יכול להגיד לך שום דבר. יש לי במחלקה הקרימינאלית מכר. מחר תבואי למקום זה ואז אומר לך. אם אפשר לעשות משהו, נעשה.

שאלה שמופנית לחנה: חנה, האם את הכרת את עורך הדין ואת השוטר של המחלקה הפלילית?

לא. את עורך הדין לא הכרתי. הכרתי רק את השוטר שקראו לו משלנקה. הוא יום קודם לכן חקר אותי. הגיע שיכור לבית הסוהר והרביץ לי באופן קשה. הוא כל כך הרביץ לי עד שהשיער שלי שהיה ארוך היה כולו בתוך שלולית של דם. הוא שאל אותי אם אני מודה. הצמיד לי אקדח לחזה ואחר כך לקח שוט. הרטיב את השוט בכלי מים וכך הרביץ לי עד שהתעלפתי. רק אז הניח לי. ביום השני שהגברת סידרה את העניין עם עורך הדין, משלנקה התקשר לשומר כדי לשחרר את היהודייה.

אלז'בייטה

כמו שערך הדין אמר לי למחרת צריך היה לתת משהו, הוא רצה כסף. הייתה לי טבעת אחת ונתתי לו אותה, טבעת נישואין. כשעורך הדין אמר שצריך לתת משהו, נתתי לו את הטבעת, אך הוא אמר שהיא לא שווה מספיק וכי הם יעשו משהו רק אם יקבלו יותר. הלכתי הביתה לקחתי כסף ועוד טבעת. הוא צחק ואמר שאפשר יהיה לעשות את זה. נתתי את הטבעת ואת הכסף שלי ומיד התקשרו ושחררו אותה.

אחרי השחרור היא הלכה קודם למשפחה שלה ממנה נותרו רק בודדים. ברגע זה חנה מוסיפה

כאשר רצחו את יתר המשפחה שלי הגעתי לאלז'בייטה ואז'נה. לפני כן נתנה לי את הכתובת שלה.

כשהייתה משוחררת הלכתי למחלקת העבודה. דיברנו קצת. היו להם שם יהודים שעבדו. דיברתי עם היהודים האלה. אולי אפשר היה לעשות משהו.

שאלה לחנה: אולי יש לך את אישורי העבודה?

יש לי אותו בבית

בזמנו מסרתי אותו למפקד במשטרת תל אביב, כאשר תפסו את ברגר נתתי עדות שהכרתי אותו.

אלז'בייטה

הלכתי לנסות להשיג אישור עבודה. היה מאוד קשה מאחר ורק היודנראט נתן אישורין אלה בהתאם להוראות הגרמנים. כאשר הגעתי לאיש יודנראט הציע לי ליסוע לאחותו לסטרי ולנובי סאנץ', שם הייתה לו משפחה. ביקש שאומר להם שכאשר ישלחו אותם שכל אחד מהם ניסה להינצל. שלא יאמינו לכך שלוקחים אותם לעבודה. תחילה חשבו כולם שאכן הם נלקחים לעבודה אך רק לבסוף הבינו שלוקחים אותם להשמדה. לכן כל אחד יכול לברוח ולהתחבא שיעשה כן. נסעתי לשני המקומות האחה והוא הכין לי את כרטיס העבודה.

האם היהודים נשלחו להשמדה?

לא עדיין לא. הם עבדו אבל מידי יום לקחו חלק להשמדה. בכל זאת היה עוד קומץ יהודים

חנה: דווקא אז כשקיבלתי את כרטיס העבודה הייתי חייבת לדווח כל רגע למשרד העבודה. זה היה בדיוק לפני תקופת ההשמדה.

אלז'בייטה: הייתי צריכה להחתים את כרטיס העבודה, התחייבתי עבורה ולכן נתנו לי את הכרטיס. כל הדברים הללו אירעו באביב ובקיץ . הכרטיס היה אצלי באופן חוקי עד סוף נובמבר.

בתקופה הזו התחילו כבר לחפש את היהודים בכל מקום. היו תופסים אותם ומרביצים. היו שברחו אל מחוץ לעיר לאזור ההריסות וניסו להתחבא שם. הז'נדרמריה הייתה מחפשת אותם עד שמצאו אותם. ראיתי שלמעשה מחסלים לחלוטין את כל האוכלוסייה היהודית ולכן צריך באיזשהו אופן להוציא אותה מהבית כי אם יגיעו אליי וידרשו אותה, תהיה בעיה. הייתה שם חצר ליד רוגוז'נו, הכפר שלנו ושם שמעתי שהורגים את כולם. חשבתי שתורה עלול להגיע מכיוון שיש להם את כרטיס העבודה שחתום על ידי. לקחתי אותה לשבועיים לאחותי. לאחר שבועיים אחותי אמרה שהיא מפחדת שמישהו ילשין שהיא מחזיקה בביתה אישה יהודייה. אז לקחתי אותה. היו לי שני מכרים ותיקים, אנשים מטישוובצה,  TYSZOWCEיישוב במרחק 18 ק"מ מטומשוב. לקחתי אותה לשם. הם היו מאוד עניים. נתתי להם מהכסף שלי כי לה כבר ל היה. שילמתי להם והיא הייתה שם כמה שבועות עד שקצת נרגע. כשהיא הייתה אצל האנשים המבוגרים הגרמנים הגיעו אליי וחיפשו אותה. הם שאלו אותי איפה היהודייה. אמרתי להם ששלחתי אותה לאסוף תפוחי אדמה והיא לא חזרה. באותו יום בו שלחתי אותה היו יריות ואני לא יודעת מה קרה לה. הם עדיין לא האמינו והלכו לראש הכפר. הוא היה צריך ללכת לשדה הזה כדי להוכיח שיש לי שדה שם. הסולטיס אמר שזה נכון. שם באזור הזה היו הרבה שיחים שבהם יהודים שברחו התחבאו שם בניסיון למצוא מסתור. הם תפסו כמה מהם אך אחרים הצליחו לברוח. ואז הגרמנים האמינו לי שאולי גם היא נהרגה בין האחרים ועזבו אותי. כשבוע אחרי הביקור שלהם החזרתי את חנה אליי והכנתי לה מחבוא.

איך הכנת מחבוא ואיפה?

זה היה בתקופה שהמספוא כבר היה בדיר וכך הכנתי לה מחבוא בפנים. גידרתי אותו עם קרשים כדי שלא תיפול. אחר כך כשהגיע החורף, הגיע נובמבר…

כמה זמן חנה הייתה במחבוא? 4 שבועות. שכנים לא שמו לב לשום דבר. כשהבאתי אותה היה לילה, כדי שאף אחד לא יראה. לפני כן אמרתי לשכנים שבגלל שמחפשים את היהודים היא כבר איננה אצלי.

היא ישבה שם אבל אז היה צריך לטפל במספוא והכנתי לה מחסה באורווה. חששתי שיתחילו לחפש בכפר אחרי פרטיזנים ולכן הכנתי בתקרה מעל הסוסים ומעל הפרה מחבוא. שמתי שם מטה מברזל ומצעים והכנתי מזוודה עם דברים שהיו נחוצים לה ואוכל כדי שאם מישהו יגיע היא תוכל להימלט. לפעמים היא ירדה לדירה שלי ואמי ישבה בחלון ושמרה שאף אחד לא מתקרב. אמא שלי הייתה מאוד זקנה.

לגבי המשפחה – איך היא התייחסה לחנה?

הם לא היו כל כך מרוצים מאחר וידעו שהמוות מחכה בכל פינה אם מישהו ילשין או יעורר תשומת לב, אך אמרתי להם שאין מה לעשות. אני שלטתי בבעלי ובכל המשפחה. הבעל שלי לא היה מאוד בריא, הייתה לו אסטמה לכן אני הייתי אחראית על המשק. חנה קיבלה ממני אוכל וכל מה שהייתה זקוקה לו.

חנה, ספרי איך הרגשת במחבוא?

זה היה המקום היחיד בשבילי בו היא יכלה לתת לי אוכל. בעוד אנשים אחרים נפלו כמו זבובים. המקום לא היה מיועד לבני אדם, רק בהמות אולם היה לי מחבוא. החשש היחיד היה שפתאום הגרמנים יגלו אותו ואז יהרגו את כולם.

אלזבייטה: השכנים לא שמו לב מאחר ואני הקפדתי שאף אחד לא יחשוד. היו כמה פעמים שניתן היה לחשוד כי בחורף הייתה מגיעה אליי הרבה לדירה. אך הכול היה מוכן. ברגע שמישהו היה נכנס ללוות משהו והיא הייתה בדירה, כשאמא ראתה שמישהו מתקרב חנה הייתה בורחת או לארון או למרתף. המרתף היה ליד המטבח והדלתות היו מכוסות בשטיח. כשהיה מתאים יותר היא ברחה למרתף ופעמים אחרות ברחה לארון.

כמה זמן חנה הייתה אצלך?

שנתיים שלמות. מפסחא של שנת 1942 ועד השחרור ב-1944

האם במשך כל הזמן הגרמנים לא חיפשו אותה?

כן הייתה פעם אחת כזו. יום אחד נסענו ליער לאסוף עצים להסקה עם בעלי. את העצים הבאנו כבר בערב. למחרת הסתובבתי בדירה ובעלי הלך לסדר את העצים ואז הוא הגיע לחצר מהצד האחורי. מצד זה פתאום הגיעו שני גרמנים שהיו להם גולגולת מת של הס"ס על הכובע. הם הגיעו לחצר והחלו לשאול את בעלי על משהו שהם צריכים ובעלי לא הבין אותם בכלל אך הוא כל כך נבהל. הוא כלל לא הבין מה הם שואלים אותו. חשב שבאו לקחת את חנה. הוא כל כך נבהל שנפל מהעגלה לאדמה. הוא לא הבין דבר ואמר שיקרא לאשתו. רצה לתת לה סימן שתתחבא ושלא ייכנסו לדירה. אחד מהם ידע קצת פולנית ושאל אותו בשביל מה אתה הולך לדירה והוא אמר לו שהוא הולך לקרוא לאשתו. בעלי נכנס הביתה ועשה סימן עם היד. היא מיד התחבאה ולי קרא החוצה. לא ידעתי בשביל מה כי לי הוא לא אמר דבר. יצאתי לחצר וכל כך נבהלתי כשראיתי את שני הגרמנים כאילו מישהו שפך עליי מים. הם שאלו אותי אם אני חולה. נעמדתי כמו עמוד ואמרתי שאני אכן חולה. הם שאלו למה את לא הולכת לבית חולים ועניתי שבדיוק חזרתי מבית חולים. הם שאלו לגבי העשב. הסתבר שבאו לשאול האם הוא רטוב אן יבש כי חיפשו מקום לנחיתת מטוסים. אמרתי להם שהוא די יבש והם הלכו. אבל מהפחד הזה חליתי בצהבת הייתי מאוד חולה ואז זמן קצר אחרי זה החלו להפציץ את בלז'ץ. היה ניתן לשמוע את מכונות הירייה. לא הרבה זמן אחרי זה זה נגמר, ואז הגיעו הרוסים ושחררו אותנו.

חנה נסעה לטומשוב לובלסקי ואי נסעתי אתה מאחר וכל מיני פושעים הגיעו אלינו בלילות מאחר ואני החזקתי את היהודייה

רק כשחנה יצאה מהמחבוא רק אז השכנים שמו לב שהחזקת אצלך יהודייה?

כן. רק אז נודע להם שכל הזמן הזה היא הייתה אצלי. ואז החלו להגיע אליי אנשים עם מסכות בכדי שלא אזהה אותם. הם רצו לקחת ממני את הזהב שכביכול ניתן לי. אז עזבתי את הבית והצטרפתי לחנה בטומשוב. זה היה קרוב והלכתי אליה ברגל. הייתי עם חנה בטומשוב כמעט שנתיים. אחר כך חנה התחתנה ונסעה ללודז' ואני הייתי אתה עד שנסעו לישראל.

 

האם כל הזמן הזה פחדת לחזור הביתה?

כן כי הרביצו לי פעמיים מכות נוראיות.

מי הרביץ? אנשי א.ק?

אני לא יודעת מי הם היו כי כאמור חבשו מסכות

לבעלך לילדים לא נטפלו? פעם אחת הרביצו לו ועם אקדח איימו עליו. ממילא היה חולני אז לא התעללו בו. ידעו שמי שאחראי על הבית זו אני.

כמה שנים היית עם חנה?

במשך שש שנים עד שנסעה לארץ ישראל בשנת 1951אחר כך כבר לא חזרתי גם לילדים. בטמשוב קיבתי דירה של המדינה, כי אמרתי שאני מפחדת לחזור הבייתה כי יתנכלו לי. מאז אני מתגוררת שם עד היום.

האם המשפחה שלך שנארה בקולוניה רוגוז'נה?

כן

האם חנה בישראל שמרה אתך על קשר? חנה עזרה לך?

כן. כל הזמן כתבה לי. הייתה שולחת לי חבילות

מתי קיבלת הזמנה לישראל?

קיבלתי הזמנה בערך בספטמבר. הגעתי לישראל ב-22 לדצמבר 1963. אהיה כאן 3 חודשים. אני מאוד מרוצה מביקורי. החלום שלי הוא שאוכל להישאר כאן בכל מחיר. אני זקוקה לעזרה מאחר והחיים שלי מאוד קשים ועברתי אירועים לא פשוטים בחיי. אם הייתי עובדת במשרה ממשלתית הייתי מקבלת פנסיה. אני בת 67 ומאוד חולה

אחזור לפולין בתחושת סיפוק שהצלתי את חנה.

 

עדותה של חנה וייסלנדר שנתנה בלודג' בשנת 1949 ותורגמה מפולנית לעברית

חנה וייסלנדר שפיצאייזן

ילידת 1915 בטומשוב לובלסקי

השכלה בית ספר יסודי. ללא מקצוע

לפני המלחמה גרה בטומשוב

כיום בלודז' רחוב סחודניה 29 דירה מס 2

קורות חיי

לפני המלחמה גרו בטומשוב קרוב ל-12 אלף יהודים. אחרי כניסת הגרמנים כ-50 משפחות עזבו לרוסיה. די הרבה מהם חזרו. ב-1940 הגיעו לטומשוב הרבה יהודים מערים אחרות אפילו מוורשה. כשאר הגרמנים נכנסו ב-1939 מיד בשבוע הראשון החלו להרביץ ביהודים. מיד עם כניסתם כל אחד היה צריך ללכת עם סימון.

ב-1940 הטילו קונטריבוציות על היהודים. לקחו מהם פרוות מכל מיני סוגים

ב-1941 לא הרשו ליהודים לצאת מחוץ לעיירה, אסרו עליהם ללכת ברחובות הראשיים רק ברחובות צדיים. עוד לא היה גטו אצלנו.

ב-1940 הוקם יודנראט. יושב ראש היודנראט היה הלר. לפני המלחמה היה סוחר. כמו כן היו חברים גם אבא ברגלבאום ואחרים מהמגזר הדתי. לאוכלוסייה היהודית לא הייתה שום טענה כלפי היודנראט. הוא ביצע את פקודות הגרמנים, אסף קונטריבוציות ושלח יהודים לעבודות.

בדרך כלל היהודים עבדו בעבודות שחורות עבור הגסטאפו בטומשוב לובלסקי יהודים עבדו ביערות, כבישים, הובילו אבנים ואפילו הוציאו אבנים מבית הקברות היהודי ובהם בנו כבישים. 7 ק"מ מטומשוב לובלסקי היה מחנה בלז'ץ. מחצית היהודים מטומשוב לובלסקי הגיעה לשם ב-1941. הם נשלחו לעבודות ושם נשארו. הביאו משם 20-30 איש כל יום במצב של גסיסה. היו אלה גוססים מטומשוב ומעירות אחרות. לא היה שם בית חולים יהודי. לכן היודנראט שיכן אנשים גוססים בבתים פרטיים. בדרך כלל הם נפטרו.

היודנראט שיחד אנשי גסטאפו מבלז'ץ ולפעמים ניתן היה להוציא משיהו משם. לפעמים אפשרו להעביר קצת מזון. אלו שחזרו מהעבודה בבלז'ץ סיפרו שחופרים שם בורות שאורכם מעבר לעשרה ק"מ.

למרות שהגטו היה גטו פתוח שרר שם רעב, מאחר ולפולנים היה אסור למכור ליהודים אוכל. מי שסיפק אוכל הסתכן בעונש מוות.

בבית היודנראט היה מטבח לאנשים עניים אבל היו שם מעט מאוד מצרכים. ביודנראט כל אחד קיבל מנה של 200 גר לחם ליום מקמח כהה. חלב לא היה שם וגם הברחות כמעט ולא היו. מלבד העבודה עבר הגרמנים(חייטים עבדו עבור הגסטאפו וגם סנדלרים) לא הייתה שום תעסוקה ליהודים אחרים. בהתחלה הפ מכרו דברים לפולנים עליהם סמכו, אך אחר כך גם זה פסק. היהודים, למרות שהגטו לא היה סגור נחנקו בדירות קטנות מאוד, מאחר והבתים הטובים נלקחו על ידי הגרמנים.

בקרב האוכלוסייה היהודית ניתן היה לראות עוני נורא שלמעשה פשט אצל כולם. עשירים לא היו כבר. הניגוד בין עוני לעושר כבר לא היה קיים. גם קשר עם חו"ל לא היה. ליהודי לא הייתה שום זכות להתכתב, לא היו עיתונים. בגטו לא היה בית יתומים. היו יתומים שההורים שלהם נרצחו בתחילת המלחמה במהלך ההפצצות. יתומים מבוגרים יותר בגילאי 12-14 קיבלו מזון מהיודנראט או לחילופי עבדו כמו האחרים אצל הגרמנים. היתומים הבוגרים יותר גרו יחד בבית אחד והיתומים הצעירים יותר טופלו בידי היודנראט שדאג לשכנם בקרב משפחות ודאג גם למזון שהיה מועט מאוד ולא הספיק. עם זאת לא היו מקבצי נדבות שהלכו בין הבתים. למעשה כולנו הינו מקבצי נדבות. ב-1942 הרבה אנשים, בעיקר בקרב בצעירים היו חולים בטיפוס. לא היה רופא אלא אח אחד במקור מלודז'. מי שחלה שכב בבית. בית ספר לא היה. לימודי תורה אצל הרבי ולימודים בסתר גם כן לא היו. על מחתרת בגטו אני לא יודעת שום דבר. ככל הנראה לא היה. ההוכחה לכך היא שבזמן האקציה האנשים הלכו למוות ללא כל התנגדות. לא היו מקרים של דמורליזציה בקרב היהודים. לא היה רב בטומשוב. הוא ברח עם אשתו והילדים לרוסיה. שמו היה צ'שינר. CIESZYNER  הוא נפטר ברוסיה. אשתו ושמונת הילדים חיים, האישה מתגוררת באמריקה. החיים הדתיים התקיימו, וכללו תפילות בסתר.

לטומשוב לובלסקי הגיע בתקופת המלחמה יהודי שהתנצר, מהנדס, עם אשתו ובתו. הם לא נפגשו עם היהודים וחיו כפולנים. לאחר סיום המלחמה המהנדס נרצח ליד קרקוב. האישה והבת נסעו לחו"ל.

האקציות החלו בטומשוב לובלסקי לקראת סוף 1942. אנחנו לא ידענו מה קורה בערים אחרות. ידענו שלבלז'ץ שולחים אנשים ושם שורפים אותם. ראינו את האש מבלז'ץ.

אקציה אחת החלה בסוף 1942. גירשו את כל היהודים (כמה אלפים עוד היו) לכיכר. ריכזו אותן בשורות. אני הייתי בכיכר עם המשפחה. לקחו את הנשים את הילדים ואת הגברים במשאיות. היו בערך 30 מכוניות כאלה. את האקציה ביצעו אנשי גסטאפו מטמשוב ומזמושץ'. הייתה משטרה פולנית ששמרה עלינו. זוכרת את ברגר, גרמני שהומת על ידי המחתרת הפולנית כשהיהודים כבר לא היו בעיירה. זוכרת גם את הגרמני שירפינסקי שנהרג זמן מסוים אחרי האקציות. אנשי מחתרת פולנים זרקו רימון לעבר הבית בו התגורר שירפינסקי והוא נשרף כולו. פרוקוף היה גרמני נוסף שעבד בגסטאפו בטומשוב לובלסקי. לינקר עבד גם הוא בגסטאפו והיו נוספים. היו גם אנשי גסטאפו מטומשוב לובלסקי שאינני זוכרת את שם משפחתם. תוך כדי האקציה הם הרגו הרבה מאוד נכים זקנים וחולים. את הסבא שלי הם הרגו לנגד עיניי. האנשים היו כל כך אפטיים שרצו רק למות מוות קל. אחרי האקציה הזו נותרו מעט מאוד אנשים, כ-300 גברים ונשים, כולם צעירים, וביניהם גם אני. היתר וביניהם המשפחה שלי נשלחו לבלז'ץ.

מתוך כמה המאות שנותרו בחיים הרבה עבדו עדיין עבור הגסטאפו בז'נדרמריה. מעל עשרה נשלחו למשקים שנוהלו על ידי מתיישבים גרמנים, פולקסדויטשה שהובאו למקום. כל יום היהודים היו צריכים לדווח על הימצאותם במשקים בהם עבדו. כל הרהיטים המצעים והכלים שנותרו מהיהודים נלקחו לכיכר גדולה. את הדברים הטובים שלחו לגרמניה, ואת הדברים הפחות טובים חילקו בין הפולנים ללא כסף. כשאר בוצעה החלוקה, היהודים שנותרו בחיים, לא לקחו בה כל חלק.

האקציה השנייה והאחרונה החלה בסוף 1943. כשאר היהודים במשקים הללו חפרו תפוחי אדמה והכינו את הדברים לחורף. את כל היהודים מתוך המשקים לקחו לטומשוב לובלסקי. הם הבינו מה זה אומר. משם העבירו את כולם ליער ליד העיר על מנת לרצוח אותם. היו בודדים שניסו לברוח אך הרגו אותם תוך מהלך ניסיון הבריחה. כולם נורו ביער אחרי שחפרו את הבורות שלתוכם נורו. הם הובאו לקבר אחים ביער, הקיים עד היום.

מהיהודים שחיו תוך כדי הכיבוש בטומשוב לובלסקי נשארתי אני ועוד אישה מבוגרת בשם פסיה גולדשטיין. היא התחבאה אצל פולנים בכפר. היום מתגוררת בדולנה שלונסק אצל הבן שחזר מרוסיה. אני הובלתי לבית סוהר פולני 12 ימים לפני האקציה. הנסיבות היו כדלקמן:

בטומשוב לובלסקי נרצח פולני בשם מטוסקייביץ' שהעניק שירותים לגסטאפו. הוא היה ידוע כאכזר מאוד כלפי היהודים. ביום שהוא נרצח אני שוחחתי אתו כי רצה לזרוק אותנו מהדירה שלנו. הוא רצה לקחת את הדירה לעצמו. אני התחננתי אליו כדי שלא ייגע בנו מאחר ואבא שלי חולה מאוד. הבטחתי לו שאתן לו את כל הרכוש אחרי שאבי ימות. פולנייה צעירה ראתה ששוחחתי אתו. אחרי שהרגו אותו מיד אסרו אותי ושלחו אותי לבית סוהר פולני. תוך כדי האקציה שלחו אותי לכיכר בהשגחה של משטרה פולנית. אחרי האקציה שלחו אותי חזרה לבית הסוהר וזה מה שהציל אותי. בבית הסוהר ישבתי איזשהו זמן. האסירות הפולניות התייחסו אליי בסדר. התקבלה פקודה בבית הסוהר להעביר אותי למיידנק והייתי אמורה בתום 3 ימים להגיע לשם. בתא שלי ישבה גם אלז'ביטה ואז'נה. היא ישבה שם על מעשים לא חוקיים. היא היתה מטומשוב לובלסקי והתגוררה בכפר סמוך במרחק 2 ק"מ מהעיירה. היא ראתה שאני בוכה נורא מכיוון שדרך הפולנים ידעתי שמיידנק זה מוות. ואז'נה הייתה אמורה לצאת לחופשי בתוך יומיים. התחננתי אליה שתעזור לי. ביום האחרון לפני הנסיעה שלי למיידנק היא הגיעה אליי לביקור בבית הסוהר. נתתי לה 3 טבעות שנותרו לי מאמא. היא מכרה הרבה מהחיטה ומהמספוא שלה ונתנה לשומרים סכום די גדול בכדי יוציאו אותי. כאשר נתנה להם את הכסף אחד מאלה שהחזיקו את המפתחות פתח לי את התא ואמר לי לצאת. הלכתי ישירות אליה, לביתה. בבית היה בעלה שטפן, אמא שלה בת 80 אישה זקנה, 5 ילדם והבת של אחותה עם 3 הילדים שלהם. בבית היו 12 איש. בעלה ואמא שלה התנהגו אליי בצורה נעימה והאחרים לא עמדו מנגד כדי שהיא תעזור לי. בימים הראשונים פחדתי שיחפשו אותי מבית הסוהר ואכן חיפשו אותי בבית הקודם שלי ובמקומות אחרים. אליזבטה הסיעה אותי לאחותה קטלונינה בכפר פודהורצה שנמצא 7 ק"מ מטומשוב. אחותה החביאה אותי בעליית הגג. אליזבטה ביקשה ממנה שתתנהג אליי יפה. היא השאירה לי אוכל, קופסאות שימורים, כדי שלא יצטרכו לבשל בשבילי. לאחותה היו ילדים קטנים שגם הם ידעו שמחביאים אותי בעליית הגג. הם הביאו לי אוכל לשם והיא הביאה לי שמיכה וכריות כדי שלא יהיה לי קר. הייתי שם חודשיים וחצי עד שהפסיקו לחפש אותי. בזמן הזה בכל יום ראשון אליזביטה הגיעה אליי לפעמים באופניים, לעיתים גם באמצע השבוע והייתה מרגיעה אותי ונותנת לי תקווה. אחרי חודשיים וחצי היא הגיעה עם עגלה ועליה חבית ובחבית הביאה אותי אליה הביתה. בבית שלה שהיתי עד השחרור.

היא ארגנה לי מחבוא בעליית הגג ושם הייתי כל הימים. בחורף הייתי יורדת אליהם וישנתי בבית. לא ידעתי רעב מאחר והיא האכילה אותי ממש טוב. כל זאת עשו היא והמשפחה שלה ללא שום אינטרס. בזמן שהייתי שם נערכו כמה פעמים חיפושים שהיו קשורים לקונטריבוציות. תוך כדי החיפושים האלה היא דאגה שלא ימצאו אותי. ככל הנראה מהסיבה הזו היא חלתה במחלת כבד ממנה היא סובלת עד היום. לילדים ולבעלה אמרה שבעשרת הדיברות כתוב שצריך לאהוב בני אדם כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. הם היו אנשים מאוד דתיים שהתפללו כדי שכולנו נישאר בחיים. אפילו ביום השחרור כשראו את הסובייטים בחצר החלו להתפלל ולהודות לאלוהים על כך שהסבל שלהם לא היה לחינם. אחרי השחרור לא נותר לי אף אחד. נשארתי אצלם עוד זמן מה. ככלל ניתן לומר שהכפר התייחס למעשה ההצלה שלה אותי באופן חיובי. היו כאלה שאמרו שידעו שהייתי שם. בכל זאת היו פרחחים שחשבו שנתתי לה אוצר גדול ואז החלו לגנוב מהם. הם היו מגיעים ישירות אליה, בבעל ובילדים לא נגעו. הם היו מאיימים שיהרגו אותה אם לא תיתן את כל הזהב שלקחה מהיהודייה.

נאלצנו לעזוב את טומשוב כאשר כל המשפחה נשארה בחוה. כאשר היינו בטומשוב כעבור זמן מה החלו לחזור יהודים מרוסיה. הם החלו למכור את נכסיהםוניסו להשפיע עלי שאעזוב את המקום. בסופו של דבר עזבתי ב-1947.

אלז'ביטה הייתה איתי כל הזמן. אחרי שעזבתי חזרה למשפחה בבית מפעם לפעם. הייתה מגיעה ללודז' ונמצאת אצלי כמה חודשים.

31.1.1949