פליטים יהודים מפולין 1939-1946 – תקציר מאת יהודה פולק

בני טומאשוב שנמלטו לאזור הכיבוש הסובייטי ואח"כ גורשו לסיביר, משתייכים אף הם לפליטים אלה

תקציר מתוך הספר "פליטים יהודים מפולין בברית המועצות  1939 – 1946 "

מאת יהודה פולק

גירושים

יש להניח שהגרמנים קיימו גם הם פיקוח קפדני על היציאה מאזורם, פרט ליציאת היהודים.  בחודשים האחרונים  של 1939 ובראשונים של 1940 , כל עוד יהודי פולין לא נסגרו בגטאות וכל עוד הם גילו נכונות לעבור את הצד הסובייטי, ראו זאת הגרמנים בעין יפה.  יתרה מזו , הם "עודדו" את היהודים לצאת בכל האמצעים שנראו להם, וביחס ליהודים לא היו אמצעים פסולים בעיניהם.  באותם חודשים הם רצו ביציאתם של יהודים פולנים, רבים ככל האפשר, אל הצד הסובייטי ולא נרתעו מלדחוף אותם לגבול, בניגוד לרצונם של הסובייטים.  הם פסקו מכך רק כאשר נתקלו בהתנגדות סובייטית נמרצת והתעורר חשש להיווצרותה של מתיחות, על רקע זה בין שתי המעצמות בטרם זמן, כלומר, בשלב בו הדבר עדיין לא היה רצוי לגרמנים.

    אמצעי ה"עידוד" הדרסטי ביותר היה גירושים המוניים. הילברג ורייטלינגר , אשר בדקו את המקורות הגרמניים הזמינים, מביאים במחקריהם אי אלה פרטים על גירושים אל האזור הכיבוש הסובייטי. הם נוהגים להצביע באופן שיטתי על האסמכתאות בהחלטות, הוראות, צווים ודומיהם מטעם ,הרשויות הגרמניות השונות, שעל פיהם בוצעו המעשים המתוארים על ידם. באשר לגירושי היהודים אל הצד הסובייטי, אין במחקריהם כל אסמכתא מסוג זה. המסמך הגרמני הראשון שלאחר הפלישה הגרמנית לפולין, הדן בגירושי היהודים והמוזכר על ידי שני החוקרים, הוא מכתב חוזר מאת ריינהארדט היידריך – ראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך" – אל יחידות האיינזאצגרופן הכפופות לו.  בחוזר זה מיום 21 בספטמבר 1939 הזדרז היידריך , עוד לפני תום המערכה הצבאית וכיבושה של וארשה, להודיע לפקודיו על תוכניתו ל"ריכוז" יהודי פולין. בתוכנית נמצא כבר רמז ברור ל"פתרון הסופי".  בחלקה הראשון דובר על גירוש היהודים מן המחוזות הפולניים שנועדו להיספח אל הרייך הגרמני, ( הסיפוח בוצע בשני שלבים, לפי צווים של היטלר ב – 8 באוקטובר וב- 4 בנובמבר 1939), אל השטח שנועד להיות ה"גנרל – גוברנמנט" . גירוש זה אמור היה להקיף כ – 600,000 יהודים.

מכל מקום, גירושי יהודים אל איזור הכיבוש הסובייטי החלו כבר בימים הראשונים למלחמה, עוד בטרם כניסתו של הצבא האדום, ונמשכו תקופה ארוכה, עד אשר הופסקו לפי דרישת הסובייטים בינואר 1940..

גירושים מאסיביים היו, בעיקר ,מעיירות שבמערב לנהר ס א ן  אל צידו המזרחי וכן מכמה עיירות באזור הנהר נארב, באזור הגבול המרכזי לאורך הנהר בוג, אשר בו היו תנועות צבא סובייטי וגרמני במחצית השנייה של ספטמבר ובתחילת אוקטובר, ואשר גורלו הוכרע סופית בהסכם הסובייטי – גרמני מן ה – 28 בספטמבר היו רק גירושים בודדים.  בזמן הגירושים היתה שמועה , כי הגרמנים מתכוונים לגרש את כל היהודים מרצועה ברוחב 50 ק"מ לאורך גבולם החדש עם הסובייטים.                 בעיר הגבול פשמישל גורשו היהודים מחלקה המערבי אל פרווריה, אשר בחופו המזרחי של ה ס א ן , ב –16 בספטמבר יום אחד לפני כניסת הסובייטים לאותם פרוורים מזרחיים, כ –70 אחוז מיהודי העיירה סאנוק, השוכנת כולה בצידו המערבי של הסאן, גורשו גם הם  עוד לפני שהסובייטים הגיעו לחופו המזרחי. היהודים שהורשו להישאר היו רובם בעלי מלאכה והם נלקחו לעבודות שונות עבור הגרמנים, הנשארים ראו את עצמם  ונחשבו על ידי המגורשים כ"מאושרים".

יהודי העיירה ר ו ז ב א ד ו ב  גורשו כבר באוקטובר, כשבוע ימים לאחר כיבושה על ידי הגרמנים. כל התושבים היהודים הובאו אל חוף הנהר ס א ן . הנשים והילדים הועברו בסירות אל העבר השני, הגברים נצטוו לעבור בשחייה . אלה שלא ידעו לשחות ולא הספיקו לקבל עזרה מהאחרים  –  טבעו. לפני חציית הנהר הצביעו פולנים מקומיים על האמידים מבין היהודים, והגרמנים נטלו מהם כל מה שנראה בעיניהם כחפצי –ערך. הפולנים עצמם שדדו מכל הבא ליד.                                          על יסוד  שפעת החומר והמסמכים שבידינו על אופן ביצועם של הגירושים ההמוניים לא ייתכן לדבר על איזו שיטה קבועה, שלפיה נהגו (הגרמנים)  רק קו אחד היה לנגד עיניהם, ורוח אחת פעמה בכל המפעל האכזרי הזה : להרבות בייסוריהם של היהודים , להגדיל את כאבם להרחיב את מידת אסונם, להתקלס בהם ובעינוייהם…

המעמד החוקי המשפטי . אכיפת האזרחות הסובייטית..

ב – 29  בנובמבר 1939 פורסם צו מטעם נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות בדבר הענקת אזרחות סובייטית לתושבי המחוזות המערביים של אוקראינה ובלרוס.  הצו פותח בקביעה כי הוא מתבסס על חוק האזרחות הסובייטית מן ה –19 באוגוסט 1939 לחוק זה ולצו שהתבסס עליו היו השפעות מרחיקות לכת על מעמדם החוקי – משפטי של הפליטים ועל חיי היום – יום שלהם במשך כל שהותם  בברית המועצות.

כדי להקל על מצבם  של הפליטים הציעו להם הסובייטים עבודה ומגורים ברחבי ברית המועצות, בתנאים לא שונים מאלה שבהם חיו ועבדו כל תושבי ברית המועצות. כזכור , לא עלתה התוכנית יפה וכישלונה הניע , כנראה, את קובעי המדיניות לבחון שנית את תכניתם לפתרון בעיית הפליטים , כולל עניין אזרחותם. כתוצאה ממחשבה שנייה זו הוחלט, כנראה לא ליישם את צו האזרחות מן ה- 29 בנובמבר 1939 כלשונו, כי אם באורח סלקטיבי ובשינויים מסוימים.  לאור ההתנהגות ה"אנטי סובייטית" של רבים מבין הפליטים הוחלט לערוך להם כעין "מבחן לויאליות" סמוי. לעריכת המבחן נסתייעו בשתי נסיבות שמבחינת עיתוין התאימו מאוד למטרה זו. האחת, ביצוע ההסכם הסובייטי – גרמני על חילופי אוכלוסין בין שני אזורי הכיבוש בפולין לשעבר. השנייה ה"פספורטיזציה" מבצע החלפת תעודות הזהות הפולניות בתעודות זהות (פספורטים) סובייטיות לכלל תושבי אוקראינה וביילורוסיה המערביות.

(שם 110) …היו גם יהודים שפנו לוועדת הפינוי. מהם כנראה נועזים ומהם תמימים שלא הבינו את הסכנה ואת המגוחך בצעדם זה. כל פניות היהודים נדחו. היו גם ניסיונות מצד היהודים, על אף הסיכון שבדבר, ליצור מגע ישיר, מחוץ לכותלי משרדי הפינוי, עם גרמנים מאנשי המשלחות הגרמניות – ללא הצלחה. באחד המקרים שאל יהודי את הגרמני : "מדוע אינכם מוכנים לאפשר לנו לחזור לבתינו?" על כך ענה הגרמני: "עליכם לפנות רק לשלטונות הסובייטיים." ..בלבוב נדחו כל היהודים.

בתגובה לידיעות שפורסמו במערב , כי הסובייטים הסכימו להתיר את כניסתם של 83000 יהודים מן האזור הגרמני תמורת 150000 גרמנים שיפונו מן האזור הסובייטי, פרסמו הסובייטים ב – 3 בינואר 1940 – בעיצומו של תהליך הפינוי ההדדי – הכחשה רשמית. הם מצאו , אפוא, לנחוץ להודיע ברבים , בשלב זה, כי ההסכם לחילופי אוכלוסין עם הגרמנים אינו חל על יהודים וכי אין בדעתם להכניס לאזורם פליטים יהודים נוספים.

(שם 112)…מ. שווארץ מומחה נודע לענייני ברית המועצות ויהודיה – קובע , כי למרות שאין כל זכר ורמז לקיומו של הסכם סובייטי – גרמני שני על חילופי אוכלוסין בשום אוסף תיעודי מאותה תקופה, אין לדידו ספק בכך שהסכם זה אכן נחתם. מוכיחות זאת גם העדויות הרבות על מבצע רישום פליטים יהודים באזור הסובייטי לשיבה אל האזור הגרמני, לאחר שמבצע הפינוי ההדדי על פי הסכם הסובייטי – גרמני (הראשון) מן ה- 16 בנובמבר 1939 נסתיים.

גם א. קלישר מומחה בינלאומי לדמוגרפיה קובע בוודאות כי היה הסכם סובייטי גרמני נוסף לזה של ה- 16 בנובמבר 1939 וכי הסכם שני  זה נועד לאפשר את שובם לבתיהם בשני אזורי הכיבוש של תושבים ש"נקלעו" לצד האחר ורצו לחזור הביתה.

"פספורטיזציה" ושיבה אל איזור הכיבוש הגרמני. 

 

בפברואר 1940, לאחר הפעלתו של הממשל האזרחי באוקראינה ובבלרוס המערביות ולאחר מתן הצו בדבר אכיפת האזרחות הסובייטית על כל התושבים, כולל הפליטים , בטריטוריות אלו, החלו הסובייטים במבצע החלפות תעודות הזהות הפולניות בתעודות סובייטיות. למבצע קראו "פספורטיזציה" . בין היתר נועד המבצע לממש את צו האזרחות. ה"פספורטיזציה" נערכה על ידי הנקוו"ד , שהייתה הרשות המוסמכת לעניין זה. הייתה זו הזדמנות נאותה לערוך את "מבחן" הלויאליות לפליטים. המבחן נערך באמצעות תכסיס של הפיכת ה"פספורטיזציה" לפליטים מחובה, (כפי שהשתמעה מלשון צו האזרחות) לעניין של בחירה מרצון וקשירתה לאפשרות של רפטריאציה (חזרה) אל האזור הגרמני לרוצים בכך.

  סביר להניח, כי גם בחוגי הממשלה הפולנית הגולה, בפריז ואחר כך בלונדון, לא ידעו על קיומו של הצו עד דצמבר 1941, כאשר לראשונה הסתמכו עליו הסובייטים בפולמוסם עם הפולנים בשאלת אזרחותם של יוצאי פולין… הפספורטיזציה לפליטים לא היה מקרי וכי נועד להגביר בקרבם את המבוכה ואובדן העשתונות. היו מקומות שבהם נקשרה
הפספורטיזציה ישירות בהרשמה ל"שיבה הביתה" אל איזור הכיבוש הגרמני…  צורת ההרשמה המאוחדת , מעידה באופן ברור על הקנוניה שהונחה ביסודו של המבצע כולו. לפליטים נאמר , כי הם זכאים להירשם לא רק לשיבה לבתיהם באזור הגרמני, כי אם להגירה לכל ארץ אחרת לפי בחירתם. פליטה שנרשמה לנסוע לאמריקה סיפרה על כך לקצין רוסי שגר בשכנות באותו בית. ההוא הגיב :" עשיתם משגה חמור, תגורשו לסיביר ". בשביל הקצין שהכיר יפה את דרך עבודתה של הנקוו"ד היה זה מובן מאליו כי זוהי הרשמה לסיביר…

ההגליות והמשלוחים .(מתוך הספר – פליטים יהודים מפולין )

תוך תנופת המאסרים וההגליות נאסרו והוגלו ביוני 1940 גם פליטים יהודים "כשרים" וכשרים למחצה בלבוב ובכמה ישובים בסביבה לידה. מבצע הגליית הפליטים התנהל במשך כל חודש יוני וגם בתחילת יולי 1940, נקודת השיא שלו הייתה אור ליום ה-29 ביוני. באותו לילה נערכו סריקות מקיפות בכל רחבי אוקראינה ובלרוס המערביות, בכל ישוב שבו נמצאו פליטים ולו אחד בלבד. מאות אלפי פליטים , רובם יהודים, אבל גם פולנים לא מעטים נאסרו והוגלו באותו מבצע. לפי מקור פולני רשמי נאסרו אז בלבוב לבדה כ- 100,000 איש והעיר נראתה למחרת כעיר רפאים.

  הנקוו"ד הייתה ערוכה כיאות למבצעי הגליה המוניים. נערכו רשימות המועמדים להגליה וכתובותיהם ועובדו נהלים לתפיסתם. נקבעו המקומות הציבוריים שבהם נערכו הסריקות והחטיפות של מועמדים בלתי רשומים:, הוכנו מאות רכבות ואלפי קרונות ונקבעו מקומות היעד לכל שיירות המגורשים , גויסו ותודרכו צוותי המאסר ומשמרות הליווי לשיירות…

הפליטים שלא הוגלו במבצע הגדול נהנו מחנינה בלתי מוכרזת. לאלה מהם שלא הצליחו להימלט לעורף הסובייטי כעבור שנה, בסוף יוני 1941, הפכה הצלה "זמנית" זו לאסון שעלה להם בחייהם. קשה להעריך מה היה מספרם של הפליטים האלה שקיבלו פספורטים סובייטיים לאחר מבצע ההגליה ביוני – יולי 1940.

המשלוחים.

 

האסירים והמגורשים פוזרו במרחביהן העצומים של סיביר , צפון רוסיה האירופית וקאזחסטאן. האסירים נשלחו לארבעים גושי "איט"ל" שהיו להם כ – 2500 סניפים. המגורשים "יושבו" בכ – 3000 ישובים עירוניים וכפריים.

דרך הייסורים החלה מרגע הופעתם של צוותי ההגליה בבתי המגורשים. אלה שהוגלו בחורף , במיוחד במבצע שהחל ב – 9 בפברואר 1940, נפגעו קשה מן הקור העז ששרר אותה שנה. מגורשי יוני – יולי, שרובם היו פליטים יהודים, סבלו מן החום הכבד. המגורשים מן הכפרים והעיירות הוטענו על עגלות איכרים רתומות לסוסים, פתוחות לגמרי לרוח ולמשקעים, בהן הובלו לתחנות הרכבת , שמהן יצאו רכבות הגולים לדרך הארוכה. בערים הגדולות נאספו המגורשים והועברו במשאיות אל תחנות הרכבת שם הועמסו על קרונות משא שהותקנו במיוחד להובלת מטען אנושי זה, שהשלטון לא חפץ בו.  בדרך כלל עמדו הרכבות בתחנות היציאה יומיים – שלושה עד שנסתיימה הטענת הנוסעים ויתר ההכנות למסע. בקרנות הותקנו כמה קומות של דרגשי עץ, שעליהם התמקמו הגולים. לקרון שהיה בו מקום ל – 30 איש נדחסו 60 – 70 נפש. הצפיפות הייתה רבה והאוויר דחוס ומחניק. הרווח בין הדרגשים לא אפשר אף ישיבה זקופה. באמצעיתו של הקרון עמד תנור ברזל לחימום, שניתן להסיקו בפחם שסופק במנות זעומות . באחת הפינות היה חור ברצפה ששימש לעשיית הצרכים, אם כי לא בכל רכבת זכרו אנשי הנקוו"ד לדאוג לכך.  כפי שמספר אחד העדים : " אנו נוסעים כבר יומיים ואף אחד לא מתעניין בנו. לא אוכל ולא שתייה, אבל הסבל הרב ביותר כרוך בצרכים האנושיים. בקרון שלנו פרצתי חור ברצפה, אלא שאנשים התביישו. אנו דופקים בדלתות , צועקים ומתחננים שיפתחו לנו, אבל מלווי השיירה מתעלמים מאיתנו. ביום השלישי הגענו ליער קרוב למינסק. שם נפתחו הדלתות ויצאנו לאוויר החופשי. הרגשנו השפלה מדכאה כאשר אלפיים גברים, נשים וילדים התיישבו… מתחת לכיפת השמיים, שעות רבות לאחר מכן התביישנו להסתכל איש בפני רעהו…

  בנוסף למקרים הרבים של הפרדה מכוונת על ידי הנקוו"ד , בין בני משפחה בזמן המאסר ואיסוף המגורשים לקראת הגלייתם, קרו גם מקרי ניתוק – לעתים לעולמים – כאשר אנשים ירדו בחניות לצורך כלשהו והרכבת זזה לפתע ללא מתן אות התראה והמשיכה בדרכה לפני שהם הספיקו לחזור לקרונותיהם. במקרים רבים היו חניות מאולתרות לפי שיקוליהם של אנשי מינהל הרכבות, שהתקשו בהסדרת מעברן של שיירות כה גדולות במסלולים ארוכים כל כך .

    אף כי בין המגורשים היו אנשים שנלקחו ממיטת חוליים, נשים הרות, תינוקות, חולים וגם ישישים, ובדרך נוספו חולים רבים, בעיקר בדיזנטריה ובמחלות מעיים אחרות, לא היו ברכבות הגולים צוותים רפואיים ולא הוגשה כל עזרה רפואית. לרופאים מבין הגולים לא היה כל ציוד רפואי, מכשירים ותרופות. הם היו חסרי אונים ויכלו רק לעיתים רחוקות להקל במשהו על ידי עצה טובה. בתנאי הסעה אלה טבעי הדבר שכבר מן היום הראשון להטענת האנשים ברכבות הגירוש החל קציר המוות ויבולו גדל והלך מיום ליום, ככל שנתארכה הדרך. באחד מבתי הקברות ליד לבוב נקברו כ – 400 גופות קפואות, שהושארו במקום משיירה אחת בלבד של מגורשים, בחורף 1940. באחת הרכבות שנסעו לסיביר לא נשאר אף ילד אחד בחיים עד לסוף המסע. אב אחד קבר את שלשת ילדיו בשלג.

רק מעטים ממקומות היעד הסופי , שאליהם הופנו הגולים, שכנו לאורך מסילות הברזל. לאחר מסע של שבועיים – שלושה ברכבת הוסעו גולים רבים למרחקים גדולים בספינות משא, על גבי רפסודות ומעבורות, במשאיות ובעגלות רתומות לסוסים , או לשוורים. כן נאלצו לא מעטים להמשיך את דרכם ברגל, כאשר הם עומסים על גבם את ילדיהם ואת מטענם לאורך עשרות קילומטרים.  בשיירת גולים שהושטה במשך 21 יום בספינת משא מתחנת הרכבת הסופית אל מקום היעד , היו כ – 1400 איש , מהם כ- 200 נשים. בסופה של ההפלגה הגיעו חיים לישוב המיועד 710 איש, מהם רק 21 נשים. אנשי נקוו"ד היו אדישים למראה מקרי המוות. הם ראו את המגורשים כולם כמובלים לכליה. הגורמים הפולניים העריכו את שיעור הנספים בדרך אל המחנות ומקומות הגירוש בכ-10% .

בדרכי גלותם של יוצאי פולין – פולנים, יהודים ובני מיעוטיהם אחרים – הסתמנו ארבעה מסלולים קשים במיוחד : 1. קייב – וולדיווסטוק  2. קוטלאם – וורקוטה  3. קראסנויארסק – דודינקה ( 2400 קילומטרים לאורך נהר יניסיי צפונה )  4. נאחודקה – קולימה .

במחנות .

        

רוב היהודים הפולנים שנאסרו והוגלו הגיעו, כנראה למחנות איט"ל , שכן הנחנו , כזכור, שרוב הפליטים מאזור הכיבוש הגרמני היו גברים צעירים ומבוגרים וכי שיעורם של הנשים והקשישים בקרבם היה נמוך. כן הנחנו שרוב הפליטים, כולל הנשואים ובעלי המשפחות , נמלטו בגפם והשאירו את משפחותיהם בבתיהם, בהנחה שהגרמנים לא יפגעו בזקנים , בנשים וילדים. ואילו בעלי משפחות מבין הפליטים אשר סירבו לקבל אזרחות סובייטית , נאסרו והוגלו גם הם, מהם עם משפחותיהם, כ"ספצפרספלנצי".

  יהודים – פולנים , הגיעו למחנות הריכוז שהיו פזורים בכל רחבי הצפון האירופי והאסייני של ברית המועצות , כולל המקומות הנידחים ביותר צפונית לחוג הקוטב הצפוני. הם היו במחנות הידועים לשמצה באזורי : ורקוטה, קולימה, נורילסק, ונאריאן מר. בתנאים האכזריים ששררו בהם, ובשיעורי התמותה הגבוהים של אסיריהם.

 יהודים – פולנים היו בין ה"חלוצים" שהקימו במו ידיהם מחנות חדשים, כאשר המחנות הקיימים היו מלאים עד אפס מקום ולא יכלו לקלוט עוד אסירים חדשים. אימפריית הגולג הייתה בנויה לקליטתם  של מיליוני אסירים בזכות מספרם הרב של המחנות… הזרם האדיר של כמיליון אסירים וגולים ב –1940 , מן השטח הכבוש של פולין לבדו, העמיד גם את ראשי הגולג בפני בעיות קליטה לא פשוטות . הפתרון נמצא בקלות בכך שלשיירות האסירים שהובאו למקומות בלתי מיושבים , הוצע להקים בעצמם את המחנה ואת המבנים למגוריהם אם ברצונם במחסה.

מתיישבים מועברים מיוחדים . ( ספצפרסלנצי).  

הגולים (להבדיל מאסירים שנשלחו למחנות "איט"ל )   התחלקו לשני סוגים. סוג אחד נקרא "ספצפרסלנצי" (מתיישבים מועברים מיוחדים) . הם הוגלו מפני שנחשבו כ "אלמנט אנטי סובייטי" והובאו ליישובים מיוחדים .

"ספצפוסולקי" ,הסוג השני היו גולים שהוגדרו כ"אלמנט מסוכן מבחינה סוציאלית" . הגלייתם הוגדרה כ"חופשית" והם הוגלו לאזורים כפריים, לקולחוזים ולסובחוזים, ולישובים עירוניים, בעיקר בקזכסטן , שלא נוהלו ישירות על ידי הנקוו"ד.

ה"ספצפוסולקים" או בקיצור ה"פוסולקים" , שאליהם הופנו הגולים הפולניים היו מפוזרים בצפונה של רוסיה האירופית, באוראל ובסיביר במחוזות ארכאנגלסק, ולוגדה, קירוב, גורקי, מולוטוב, סברדלוב, צלבינסק, אירקוצק ,נובוסיבירסק, אומסק קומי  -סססר, מארי סססר, יאקוטיה, חבל חבארובססק , חבל קראסנויארסק, וקאזחסטאן. היו אלה ישובים קטנים, שנמצאו בשליטתו הישירה והבלעדית של מינהל הנקוו"ד, לרוב בחלקות יער בטייגה.

ההבדל בין ישובים אלה ומחנות "איטל" היה משפטי פורמאלי ומעשי גם יחד. מבחינה פורמאלית לא נחשבו תושבי ה"פוסולקים" כאסירים ולא היו להם פסקי דין אינדיוידואליים . הגלייתם הייתה אמצעי מונע קבוצתי, אבל תוקפה היה לצמיתות, אלא אם כן בוטלה על פי החלטה של השלטון המרכזי, כפי שאכן קרה כאשר הגולים הפולניים שוחררו לאחר  – מכן על פי צו החנינה מ 12.8.1941

שהייה ב"פוסולוק".

תנאי המגורים , העבודה והתזונה ב"פוסולקים" היו דומים לאלה שבמחנות "איט"ל , אלא ש"בפוסולקים" היו מגורים משפחתיים והמשפחות יכלו לקיים מין משק בית פרטי. הגולים שוכנו בצריפי עץ ובכל מיני מבנים מאולתרים, מהם כאלה ששימשו לפני בואם כמחסנים, או כמשכן לבהמות בית. היו ששוכנו בקרונות רכבת ישנים שהוצאו מכלל שימוש ובבקתות טיט שלא היו בהן רצפות, דלתות וחלונות ולא רהיטים כלשהם. היו גם מקרים, כפי שקרה באי אלה מחנות "איט"ל" שהוזכרו לעיל, שבהם לא הוכנו כל מבנים לקליטת הגולים ונאמר להם, כי אם ברצונם בקורת גג, עליהם להתקינה בעצמם מחומרים המצויים בשטח.

העבודה ביער הייתה קשה ומסוכנת. הטכנולוגיה – פרימיטיבית ביותר. הכול נעשה בידי אדם, תוך שימוש מזערי במכונות ובסוסי עבודה. עצים עבותים נוסרו במסורי יד ועובדו בגרזנים. בולי עץ רוכזו, נקשרו והורדו לנהרות בידי גולים מבוססים ברפש ובמים מעל לברכיהם, ללא ביגוד והנעלה נאותים, רעבים, תשושים וחסרי כל הכשרה לעבודה זו. טבעי שתאונות עבודה שגרמו למוות ולנכות היו שכיחות מאוד.

לעבודה ביער היה גם יתרון אחד – שפע עצים להסקה. היה במה לחמם את המשכנות הדלים ואפשר היה להדליק מדורות אש במשך כל יום העבודה ולחמם את הידיים הקופאות ואת פת הלחם הקפואה ולהרתיח מים לשתיה.

שכונות המגורים הזמניות , הועתקו מפעם לפעם עם התקדמות העבודה. לא פעם נאלצו העובדים ללכת קילומטרים רבים לנקודות האספקה, שבהן חולקו להם מנות הלחם. הנשים והילדים היו מפוזרים בקבוצות במרחקים של 5-8 ק"מ זו מזו ,                                                                  מנותקות לגמרי מן העולם  החיצון. הם שוכנו בקרונות משא ובאוהלים וניזונו רק ממנות הלחם שהוקצבו להם. שום מזון אחר לא סופק ולא ניתן היה להשיג.

חובת העבודה חלה על כל המבוגרים, גברים ונשים מגיל 14 ומעלה. בעבודות רבות הועסקו גם ילדים 12-13 שנהנו מיום עבודה מקוצר. יום עבודה נמשך 10 – 12 שעות. לא פעם קרה שיום עבודה הוארך ל – 15 שעות משש בבוקר עד תשע בערב. בנוסף לכך הלכו ברגל 5-7 ק"מ מצריפי המגורים אל חלקות היער , או מקומות העבודה האחרים, הלוך וחזור בבוקר ובערב.   לא היו שחרורים מן העבודה, גם לא לרגל מחלה. במקומות שבהם היה רופא, או חובש , הם היו רשאים לשחרר מהעבודה רק מי שחומו הגיע ל – 39 מעלות. במחלות ללא חום, כולל מחלות לב לא הכירו כלל. החולה חייב היה לחזור לעבודה מיד עם ירידת החום הגבוה, ללא שהות להבראה ולהתאוששות. עבור איחור לעבודה הורידו 20 אחוז מן השכר החודשי. עבור איחור חוזר , או אי הופעה לעבודה נשקפה סכנת מאסר , כאשר התנאים בבתי כלא באותם מקומות היו חמורים בהרבה מאלה שבישובים "החופשיים". הגולים קיבלו שכר תמורת עבודתם, והם היו חייבים לשלם עבור המזון שסופק להם במנות קצובות.

הגולים נאלצו  למכור בהדרגה את כל חפציהם, האישיים כדי להחזיק מעמד. רבים מן הגולים מתו מטיפוס הבהרות, מטיפוס בטן ומדיזנטריה . אף כי היו ביניהם רופאים לא יכלו הללו לעזור, ללא תרופות וללא אפשרות להקל את תנאי העבודה. אנשי נקוו"ד יעצו לגולים להשלים עם העובדה שיישארו ב"פוסולוק" לכל ימי חייהם ושינסו להקים משקי עזר קטנים, לגדל עזים, תרנגולות וכיו"ב. כשפרצה המלחמה הגרמנית – סובייטית הורע מצבם של הגולים. נשים וקשישים שהיו עד אז פטורים מעבודה חויבו לעבוד ואספקת המזון צומצמה עוד יותר. לגולים נשקפה סכנת כליה מואצת. אלא שהחנינה בסתיו 1941 הצילה רבים מהם…

בילוש ו"חינוך מחדש".

הנקוו"ד לא מיצתה את דינה עם הגולים בכך שעקרה אותם ממולדתם ומבתיהם, הגלתה אותם לארץ גזירה וכפתה עליהם תנאי חיים קשים, ולרבים מהם – קשים מנשוא . הגולים הוגלו בשל היותם "אלמנטים קונטרה רבולוציוניים ואנטי סובייטיים" בעיני השלטונות. סביר להניח , כי  גם אם היו ביניהם רבים שלפני כן, הגדרה זו לא תפסה לגביהם, כולל קומוניסטים נלהבים, הרי הפכו לכאלה בעקבות ההגליה, וסבלם בדרך למקומות גלותם.  הנקוו"ד המשיכה, אפוא, לראות בהם מושא לפיקוח צמוד וחמור גם במקומות  מושביהם החדשים.

הגולים למדו להכיר את ידה הקשה של הנקוו"ד וכי גילויי מרי הם מסוכנים מדי. הם גם למדו כי דברי בקורת על השלטון, לא רק בפרהסיה, כי אם בחוג צר מאוד של ידידים ואף בארבע עיניים בלבד, הם תעמולה אנטי סובייטית , הגוררת אחריה עונשים כבדים.

ב"פוסולוק" ליסופונקט מס 131 בקומי אסס"ר הייתה קבוצה של אינטלקטואלים ומשכילים יהודים, ביניהם הסופר והעיתונאי ליאו פינקלשטיין, ההיסטוריון ישעיהו טרונק, עורכי דין בוקסבוים, לוין, ריבאק ואחרים . הם היו נפגשים  ומחליפים דעות ורשמים. ב –1 ביולי 1941 נאסרו כל חברי הקבוצה, הואשמו בניהול תעמולה אנטי סובייטית והועברו לחקירה בבית הכלא בסיקטבווקר בירת הרפובליקה. ב- 20 בספטמבר 1941 נערך משפטם של שלושה מאנשי הקבוצה. כיוון שבינתיים פורסם דבר החנינה לאזרחי פולין ביקשו הנאשמים את הסנגורית הרשמית שלהם נערה בת 20 , חסרת ניסיון משפטני שתדרוש את שחרורם בהסתמך על החנינה . לאחר התייעצות עם השופט הודיעה להם ,כי נאסר עליה להזכיר את החנינה. הנאשמים נידונו ל-14 שנות מאסר במחנות איט"ל , אבל הם שוחררו בכל זאת כעבור שבועיים על סמך החנינה.

הנקוו"ד עסקה לא רק בבילוש, חקירות ומאסרים, כי אם דאגה גם ל"חינוכם מחדש" של הגולים. ב"פוסולקים" שבו היו מוסיקאים  ושחקנים מתיאטראות שהציגו ביידיש בווארטה, הם ערכו הצגות ביידיש ושרו שירים ופזמונים, ביניהם את השיר "אלי למה עזבתני" . כן הציגו הומורסקות מתוצרת עצמית ולפעמים אף העיזו  להעלות בהן, בצורה מעודנת ומוסווית היטב, רמזים של לגלוג על הסדרים במדינה וב"פוסולוק".

הסכם פולין – ברית המועצות.

התקפת הטלר על ברית המועצות ב –22 ביוני 1941 הפכה אותה לבעלת בריתה של בריטניה, אשר מזה שנה, מאז נפילת צרפת, עמדה יחידה במערכה נגד גרמניה הנאצית. הברית עם בריטניה חייבה גם צעדי התפייסות עם בנות חסותה הממשלות הגולות של ארצות אירופה הכבושות על ידי הנאצים – שבזמנו, לאחר כיבושן, ביטלו הסובייטים את הכרתם בהן כמחווה כלפי בעלי בריתם דאז, הכובשים הגרמניים.

ההסכם הראשון על חידוש קשרים וסיוע הדדי נחתם ב-18 ביולי בין מוסקבה וממשלת צ'כוסלובקיה הגולה, זמן קצר לאחר מכן חידשו הסובייטים את קשריהם ואת הכרתם בממשלות הגולות של יוגוסלביה , נורבגיה, בלגיה ויוון.

הקושי העיקרי היה בהתפייסות עם פולין. פולין שימשה עילה ישירה למלחמת העולם השנייה, הרי בכדי להגן עליה נכנסו בריטניה  וצרפת למלחמה זו. ברית המועצות הייתה שותפה לתוקפנות הגרמנית נגד פולין, סיפחה 51 אחוז משטחה והגלתה מעל מיליון פולנים מן השטחים שכבשה. הפולנים זעמו בשל כך על הסובייטים יותר משזעמו על הגרמנים. ברם בנסיבות שנתהוו לאחר התקפת הגרמנים על ברית המועצות , ותבוסתה הקשה של זו בקרבות הראשונים, היו שתי הממשלות האויבות עד אז- הסובייטית והפולנית – מעוניינות להגיע להסכם במהירות האפשרית. הסובייטים הבינו כי הסדר עם פולין הוא תנאי הכרחי להשגת הסיוע, בו היו מעוניינים בראש וראשונה בהצלת  מאות אלפי אנשיהם הכלים והולכים במחנות הסובייטיים. כן קיוו להקים על אדמת ברית המועצות צבא פולני שיהפוך את ממשלתם לבעלת כוח צבאי רציני ובכך יגבר משקלה המדיני בעיני הקואליציה האנטי נאצית.

בתיווכם של הבריטים התנהל בלונדון משא ומתן סובייטי פולני מואץ , אשר הסתיים בחתימת הסכם ביולי 1941 . חתמו עליו גנרל סיקורסקי ראש ממשלת פולין הגולה, ואיבן מאייסקי שגריר ברית המועצות בלונדון בנוכחותם של צ'רציל ואידן. חתימת ההסכם נתאפשרה לאחר שבלחץ המתווכים הבריטיים הושארה פתוחה שאלת הגבולות הסובייטיים – פולניים, אשר באותה שעה שימשה אבן נגף עיקרית להשגת פשרה.

נקודותיו העיקריות של ההסכם היו :

ביטול החוזים הסובייטיים גרמניים מ –1939 הנגועים לשינויים טריטוריאליים בפולין.

2. חידוש מידי של היחסים הדיפלומטיים וחילופי שגרירים.

3. התחייבות לעזרה הדדית בין שתי הממשלות במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

4. הקמת צבא פולני בברית המועצות שמפקדו ימונה על ידי הממשלה הפולנית להסכם צורף פרוטוקול, בו נאמר כי מיד עם חידוש היחסים הדיפלומטיים  תעניק הממשלה הסובייטית חנינה לכל אזרחי פולין שנשלל מהם החופש כשבויי מלחמה או מסיבות אחרות.

בהסכם ובפרוטוקול המצורף בלטו עוד כמה נקודות אשר בהעדרן או באי – בהירותן, שימשו לאחר מכן מקור לתקלות רבות ולאיטרפרטאציות נוגדות מצד שני הצדדים. מטבע הדברים פגע חוסר הבהירות בצד הפולני, שהיה הצד החלש.

התקלה העיקרית הייתה קשורה בהעדר הגדרה למונח "אזרח פולני". על פי גרסת הפולנים ברור היה  כי הוא חל על כל אזרחי פולין בגבולותיה שמלפני המלחמה. הסובייטים, לעומת זאת, שמרו לעצמם את הזכות שלא להגדיר את המונח בצורה ברורה וחד משמעית. הם העדיפו לנהוג בחופש רב באשר להגדרה זו ולשנותה מפעם לפעם לפי צרכיהם.

גם בהגדרתו (וביישומו) של המושג "חנינה" היה מרווח לפרשנויות שונות. המושג "חנינה" עצמו היה משום פגיעה רצינית בפולנים, שכן חנינה מוענקת לפושעים ולעבריינים, שעה שלדעתם של הפולנים, אסיריהם, גוליהם ושבוייהם היו קרבנות חפים מפשע, פרט למקרים החורגים של אסירים פליליים. הסובייטים לעומת זאת, ראו בכל הפולנים עבריינים. כאשר מדובר בחנינה, שהיא מעשה של חסד, השאירו לעצמם את הזכות שלא לחון סוגים של עבריינים ובודדים שלדעתם אינם ראויים לו.

ב-12 באוגוסט 1941 פורסם צו החנינה מטעם הסובייט העליון. הצו העניק חנינה ל"אזרחים פולנים משוללי חופש כשבויי מלחמה או מסיבות אחרות" . ב-14 באוגוסט נחתם במוסקבה ההסכם על הקמת הצבא הפולני.

עם כניסתו של ההסכם על תוספותיו לתהליך ביצוע נתגלו כבר מראשיתו סימנים מדאיגים ביחסם של שני השותפים להסכם, על רשויותיהם וזרועותיהם השונות, אל הפליטים היהודים, אזרחי פולין.

מעל לכל אלה עמדה השאלה היסודית – מיהו אזרח פולני. בתשובה לשאלה זו תלוי היה מי ייהנה מן החנינה וישוחרר, ולאחר שחרורו אם ייהנה מן הזכות להתגייס לצבא הפולני, ומי שלא יגויס – אם יוכל ליהנות משירותי הסעד שהופעלו על ידי השגרירות הפולנית. הייתה זו שאלת חיים ומוות למאות אלפי הפליטים היהודיים, שהיו אזרחים פולניים בעיני עצמם ובעיני הרשויות הפולניות השונות.

דרך ביצועו של צו החנינה מיום 12 באוגוסט 1941 וקצבו היו שונים ממקום למקום. שחרור המוני של מאות אלפי אסירים וגולים היה מעשה חסר תקדים בימי שלטונו של סטאלין. הבירוקרטיה של הנקוו"ד הייתה בעלת ניסיון במאסרים ובהגליות המוניים אבל לא היה לה עד אז כל ניסיון במבצעי שחרור המוניים… עברו שבועות וחדשים רבים עד שההודעה על החנינה הגיעה אל אלפי המחנות ומקומות הגירוש בכל ברית המועצות. והיו כנראה מקומות לא מעטים שאליהם היא כלל לא הגיעה. מחנות ו"פוסולקים" רבים הוקמו, בזמנו, במיוחד לצורך קליטתם של האסירים והגולים הפולניים שהיו תושביהם הבלעדיים, פרט לאנשי נקוו"ד הממונים והמשגיחים  עליהם. הוראת שחרור פתאומית של כל אוכלוסייתם העמידה בסימן שאלה את המשך קיומם של המחנות האלה, את גורל העבודות שנעשו בהן ואת גורלם של אנשי המנגנון, שהיו "משוריינים" מפני חובת הגיוס ועם ביטול תפקידיהם עלולים להישלח לחזית.

טבעי הדבר שאנשי הנקוו"ד היו מעוניינים ליזום ערעורים, קשיים ועיכובים בביצוע השחרורים עד לקבלת הבהרות והוראות חדשות.  מעדויות רבות עולה כי לאחר הודעתו של משרד החוץ הסובייטי מה-1 בדצמבר 1941 , לפיה נחשבים בני המיעוטים לאזרחים סובייטיים וההכרה באזרחות הפולנית תקפה רק לגבי פולנים אתניים, הופסק בדרך כלל שחרורם של יהודים. ברם, ליהודים ששחרורם עוכב לא נאמר כי הסיבה להמשך מעצרם היא החלטת השלטונות הסובייטיים שלא להכיר בהם כבאזרחים פולניים, אלא שהרשויות הפולניות הן המתנגדות לשחרורם.

דברים ברוח זו שמעו יהודים במקומות אחרים. העובדה שפקידים ואנשי שררה סובייטיים מוסמכים ואחראיים חזרו על אותם נימוקים עצמם ועל אותו קו הסברה לסיבות עיכוב שחרורם של יהודים במקומות, בהזדמנויות , ובתאריכים שונים מלמדת , כי היה זה מבצע מתוכנן על ידי דרג שלטוני מרכזי וגבוה.

ההכרזה מה- 1 בדצמבר 1941 בדבר אי הכרה באזרחותם הפולנית של יהודים בכלל, נעשה הדבר ברור לחלוטין.

קרה גם שיהודים גולים עוכבו במקום מעצרם ולא הורשו לעזבו גם לאחר ש"שוחררו" להלכה. כאלפיים גולים יהודים עם בני משפחותיהם הוחזקו על כורחם בישוב בודיבו במחוז אירקוצק בסיביר , גם לאחר שחרור הפורמאלי על יסוד החנינה מיד לאחר פרסומה ולאחר שחולקו להם תעודות שחרור. איש מהם לא הורשה לעזוב את המקום, בו ישבו למעלה משנה כגולים, אף לא כדי לחפש עבודה בישובים הסמוכים.יחידים שנתפסו,בשעת ניסיון להגיע לישוב סמוך כלשהו, נקנסו בקנסות כספיים כבדים שלא היה בידם לשלם. מצבם לאחר ה"שחרור" אף הורע במובן מסוים, בהיותם גולים הוכרחו לעבוד ביערות הסביבה וסופקו להם אי –אלה מצרכים תמורת עבודתם. לאחר השחרור הופסקה עבודת הכפייה וגם חלוקת המצרכים והם נעזבו לנפשם. 11 חדשים לאחר הכרזת החנינה עדיין לא חלה כל תזוזה במצבם. ביולי 1942 פנה אחד ממנהיגי הגולים ד"ר קלוגמאן בקריאת עזרה לד"ר שוורצברט בלונדון, שהיה בן עירו, וביקש את התערבותו הדחופה. לגולים נשקפה סכנת כליה אם ייאלצו להישאר במקום חורף שני ללא אמצעי קיום, לבושי בלואים וסחבות, לאחר שהחורף הראשון הפיל כבר קרבנות רבים בקרבם. במיוחד רב היה זעמם על הרשויות הפולניות, על כך כתב ד"ר קלוגמאן: שלא ברצון מתקבל הרושם , כי על אף דמוקרטיה ושוויון זוממת ממשלתנו לפתור חלקית את הבעיה היהודית בדרך הקלה. קברותינו הרבים בבתי – הקברות המקומיים ישמשו עדות לסיוע מטעם שלטונותינו לנו האזרחים הנאמנים, אשר העדיפו . גירוש לסיביר על ויתור על אזרחותם הפולנית".

ב- 3 בדצמבר 1941 העלו שוב סיקורסקי קוט ואנדרס תלונות על עיכובים בביצוע החנינה.  סטאלין דחה בתוקף את טענותיהם ואף טען, כי לא ייתכן כלל שישנם עיכובים, שכן ה"חנינה" חלה על כל הפולנים וכולם שוחררו כבר.

הנדידה ותלאותיה. (שם, 184)

מצבם של הפליטים אשר שוחררו ממקומות מאסרם וגלותם בחוסר כל, במצב גופני ירוד, מורעבים, נגועי מחלות, ולבושי בלואים, היה רע מאד. יותר מכל הם שאפו להיחלץ מתנאי האקלים האימתני בצפון ולהגיע לרפובליקות השוכנות בדרומה של ברית המועצות האסיינית בזכות אקלימן החם יחסית, ריחוקן מאזורי החזית וקרבתן לגבול. המסע דרומה היה מראשיתו רצוף קשיים, שרק בריאים וחזקים יכלו לעמוד בהם. הפליטים נעזבו לנפשם הם צרו בהמוניהם על תחנות הרכבת ועל הרכבות שפניהן דרומה.  רבים אחרים נסעו על דעת עצמם, למחנות הקלט של הצבא הפולני, בתקווה למצוא בהם מחסה ומזון למגויסים ולבני משפחותיהם.

לרפובליקות המרכז- אסייניות זרמו גם מאות אלפים פליטים סובייטיים מאזורי החזית, בתנאים לא משופרים מאלה שבהם נסעו הפליטים הפולנים. ההבדל היה רק בכך שהפליטים הסובייטיים , ברובם שלא כפולנים, יצאו מבתיהם ויכלו להצטייד באי- אלה מצרכי מזון ובמצרכים אחרים. בתחילת נובמבר 1941 התרכזו כבר בדרום מאות אלפי פליטים. כמה עשרות אלפים מהם נשלחו לקולחוזים לעבודה, בעיקר בקטיף הכותנה וחפירת תעלות השקיה, שתמורתה הובטחה להם מנת מזון כלשהי. רוב הפליטים הושארו ללא מגורים , תעסוקה ואמצעי קיום.

  ככל שגבר החורף הואט במידה ניכרת זרם הפליטים דרומה. בתנאי החורף הרוסי העז  לא יכלו עוד הפליטים הפולנים לסכן את עצמם בלינה מחוץ לבניני תחנות הרכבת ולנסוע בקרונות לא מוסקים ולעתים על פלטפורמות פתוחות.

  נהירה המונית לדרום התחדשה שוב בקיץ 1942 כאשר נודע על אפשרויות הפינוי עם צבא אנדרס. פולנים ויהודים לרבבותיהם השתדלו להגיע אל בסיסי הצבא הפולני, שחנה אז באוזבקיסטן, בתקווה שיצליחו להצטרף אל המפונים.

בחודשים הראשונים לאחר השחרור, בזמן הנדידה הגדולה, הורע מצבם של פליטים רבים בהשוואה למצבם במחנות וב"פוסולקים", שכן הם איבדו את קורת – הגג ואת מנות המזון המזעריות שקיבלו שם מבלי תחליף כלשהו במקומם. ברפובליקות האסייניות היו מעט מאוד מפעלי תעשייה כבדה שסיפקו ארוחות כלשהן בנוסף ללחם ופנימיות לעובדים. מטבע הדברים העדיפו מפעלים אלה עובדים מקומיים ופליטים סובייטיים. הפליטים נקלעו למעגל קסמים : כדי לקבל "כרטיס לחם" שעל פיו אפשר היה לקנות את מנת הלחם הקצובה במחיר הרשמי, שבלעדיה כלל לא היה אפשר להתקיים, הפליט היה חייב להשתקע במקום כלשהו, לקבל רישיון מגורים "פרופיסקה" ולהתקבל לעבודה. והדברים היו כרוכים ומותנים זה בזה. ללא הוכחה – אישור ממקום עבודה – לא ניתנה בדרך כלל רשות מגורים. אמנם נפתחו מסעדות מיוחדות לפליטים, שבהן יכלו לקבל לפי תלושים מיוחדים קערת מרק דליל אחת ליום.

בקרב הפליטים התפשטו מגפות של טיפוס הבטן, טיפוס הבהרות ודיזנטריה אשר הפילו חללים רבים בנוסף לאלה שנספו ברעב. בתי חולים היו מלאים וסתומים ולא היה מי שיטפל באלפי החולים שנשארו בחוץ וגוועו ללא טיפול.

בעיירה קאגאן הובאו לקבורה בחודש דצמבר בלבד כ- 280 ילדי פליטים. בבוכרה נרשמו כ- 3000 מיתות של יהודים פולניים, שנקברו בבית העלמין היהודי. מקרי מוות רבים לא נרשמו.

א.     זאק היה בין הפליטים הנוודים , אשר נדדו מקולחוז לקולחוז בחפשם לשווא מקום להיאחז בו. על חייו באותם חודשים הוא כותב: "…לאחר שחרורי ממחנה עוד נגזר עלי לטעום חמש שנות "חיים מאושרים" בחופש בכמה רפובליקות סובייטיות בדרום הרחוק ובדרום –אוראל. היו אלה חיי ניוון, נע ונד ושוטטות, תוך סיגופים וייסורים מתמידים בקור, ברעב, בזוהמה, בבלואים ובסחבות וללא קורת גג.  פליטים שיכלו לעבוד היו יושבים ליד ה"ציכאנות" ומחכים שהאוזבקים ישכרו אותם לעבודות סבלות, הובלת מים, חטיבת עצים, ניקוי אשפה וכדומה. אנשי האינטליגנציה , בעלי מקצועות חופשיים ואמידים לשעבר נשברו מהר יותר מפשוטי עם, שהיה להם ניסיון במלחמת קיום קשה גם בעבר". אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות, אשר נפגש בטהרן בחודשים אוגוסט- ספטמבר 1942 עם פליטים יהודים , שהיו בין המפונים עם צבא אנדרס, זועזע לא רק ממצבם הגופני הירוד כי אם לא פחות מזה מן ההרס הנפשי –רוחני שנגרם להם. בדו"ח על ביקורו הוא כתב : "אני נחרד בחושבי על מה שיתגלה לעינינו לאחר שיורם המסך ותמונת החורבן תתגלה במלואה". הוא הבחין בין שלש קבוצות בקרב הפליטים : 1)על הסוג הראשון נמנו אנשים, שתנאי הקיום האיומים ניוונו את נפשם והרסוה. 2)על הסוג השני נמנים אלה שעברו את דרך הייסורים ויצאו שלמים בגופם ובנפשם.3) ישנם גם נשים מעולות שייקלטו ויהיו לברכה.

     משאת נפשם של הפליטים היה לצאת מברית המועצות . בג'אמבול היה כאמור, אחד

     הריכוזים הגדולים ביותר של פליטים מפולין. כאשר בקיץ 1942 פונה הצבא הפולני

     ועימו רבבות אזרחים פולניים לאיראן, פתח איש הדלגטורה  הפולנית "בהרשמה" לפינוי.

   הנרשמים שילמו סכומים גדולים עבור הזכות להיכלל "ברשימה" ואכן באחד הימים הועמדה רכבת מיוחדת לרשות המבצע ובה 40 קרונות להסעת המפונים אל הגבול האיראני. לאחר מספר תחנות הבחינו הנוסעים, כי הם נוסעים בכיוון הפוך צפונה במקום דרומה והבינו כי זוהי מלכודת, בודדים הצליחו לחמוק והשאר הוסעו ליעד בלתי ידוע.

   בקרב הפליטים היהודים מפולין בברית המועצות רווחו שמועות וסיפורים רבים על ניסיונות כושלים של הברחת הגבול לאיראן ולאפגניסטן. פליטים  נהרגו בגבול, היו שהוצאו להורג לאחר משפט, ואחרים נספו במחנות "איטל" מבלי שהשאירו אחריהם עדות כלשהי. היו גם פליטים בודדים , צעירים ונועזים, אשר הלכו בכוחות עצמם, ללא מבריחים, והצליחו לעבור את הגבול.

   המאבק על הזכות לאזרחות פולנית.

בצו החנינה לאזרחי פולין לשעבר, שהוצא ב-12 באוגוסט 1941 הכירה ברית המועצות בקיומה של אזרחות פולנית, בעובדה שבתחומה נמצאים אנשים בעלי אזרחות זו. אך בשאלת הזכאים לאזרחות פולנית נתגלו הבדלים בין השלטונות הסובייטיים לבין הרשויות הפולניות . הבדלים אלה היו נעוצים בעיקרם בעמדות השונות ובאינטרסים השונים של שני הצדדים בעניין הגבולות העתידים בין שתי הארצות. …להלכה ולמעשה לא נמצאו מערערים על אזרחותם הפולנים של אלה אשר הוגלו בשל סירובם לקבל אזרחות סובייטית, היו אלה תושביהם של שטחים, שלא היו לסובייטים כל תביעות טריטוריאליות לגביהם והם הוגלו ביוני 1940 משום שנרשמו לחזור לבתיהם בצד הגרמני בשבועות  הראשונים , נדמה היה  כי שאלת אזרחותם ברורה לחלוטין, הם לא קבלו מעולם אזרחות סובייטית יתרה מזו, הם נאסרו ונענשו על סירובם לקבלה, כלומר על דבקותם העקשנית באזרחותם הפולנית.

ברם , בנובמבר 1941 פרץ סכסוך ראשון בשאלת האזרחות , סכסוך שהחריף והעמיק עד ששימש לבסוף כאחד ממוקדי ההתנגשות בין הפולנים והסובייטים, עד לניתוקם הגמור של היחסים הדיפלומטיים בין שתי הממשלות באפריל 1943.

ממשלת ברית המועצות נאותה כמחווה של רצון טוב ומתוך רוח של פשרה, להכיר באזרחותם הפולנית של בני הלאום הפולני. ברם מחוה זאת "אינה יכולה בשום מקרה לשמש בסיס להכרה מקבילה באזרחותם הפולנית של בני לאומים אחרים ובמיוחד אוקראינים, בלרוסים ויהודים".

הגנרל סיקורסקי , בשיחותיו עם סטאלין, לא העלה בשיחותיו את שאלת האזרחות הפולנית של המיעוטים הלאומיים, והשניים רק העירו הערות עוקצניות על חשבון היהודים והאוקראינים. על דבריו של סטאלין : "לשם מה נחוצים לכם האוקראינים , הבלרוסים  והיהודים ? אתם הרי זקוקים לפולנים , שהם לוחמים מצוינים " השיב סיקורסקי, כי אינו מתכוון כלל ליהודים, אותם הוא מוכן בהחלט להחליף בפולנים אזרחי ברית המועצות.

אולם קוט, שגריר פולין בברית המועצות דחה בתוקף את טענותיהם של הסובייטים והצהיר, כי השגרירות הפולנית ממשיכה להחזיק בעמדה, לפיה נחשבים כל תושבי פולין לשעבר , בגבולותיה שמלפני ספטמבר 1939, אזרחים פולנים, וכך נאמר באיגרת : "החוק הפולני מבוסס על עקרון של שוויון בין כל אזרחי פולין ואין הוא מכיר באפליות על בסיס של לאום או גזע ." אך העמדה הסובייטית הייתה שלמעשה נשללה מחדש האזרחות הפולנית ממרבית היהודים יוצאי פולין, שנמצאו אותה שעה בברית המועצות. אכן שינוי מעמדם האזרחי של יהודים הורגש היטב, ואלו החלו לחשוש, כי יימנע מהם לשוב לפולין ולהתאחד עם משפחותיהם. באותו זמן הופסק שחרור יהודים ממקום גלותם וממחנות הסגר, שחרור שנעשה עד כה בתוקף צו החנינה לאזרחי פולין. נמנע גם מיהודים יוצאי פולין כל מגע עם הנציגויות הפולניות. עמדה זו של השלטונות הסובייטיים באה לידי ביטוי גם בתחום הסעד.

ההקפדה הסובייטית למחוק ולעקור את המושג "יהודים אזרחי פולין" קבלה לעתים, גם צורה גרוטסקית. אחד מכתבי החוץ האמריקאיים הבריק לעיתונו וסיפר, כי השגריר הפולני השתדל למען צרכיהם הדתיים של האזרחים הפולניים נוצרים ויהודים. הצנזור הסובייטי מחק את התיבה "יהודים" והכתב נאלץ לבטל את המברק כולו…כאשר ברנרד זינגר עמד לשאת ברדיו, ב"שעה הפולנית" , נאום שהיה מכוון ליהודים, אזרחי פולין, דרש ממנו משרד החוץ הסובייטי לומר בנאומו במפורש , כי הוא מדבר אל היהודים הנמצאים בפולין הכבושה בידי הנאצים. נאמר גם לזינגר , כי הוא לא יורשה לדבר אל יהודים אזרחי פולין המתגוררים , כביכול, בברית המועצות, מפני שכאלה אינם בנמצא, פרט אולי לקומץ קטן.

באפריל 1943 חל ניתוק היחסים עם הממשלה הפולנית הגולה והופעל "איגוד הפטריוטים הפולניים" שנועד לשמש מכשיר עיקרי בביצוע מדיניות חדשה של ברית המועצות.

ב-1 באפריל 1943 ניתן צו סובייטי חדש בעניין האזרחות , לפיו שוחררו פולנים יוצאי תחום הכיבוש הגרמני מן החובה לקבל פספורטים סובייטיים. אך צו זה לא פורסם, כך שהנוגעים בדבר לא ידעו על קיומו, פרט למי ששלטונות הסובייטיים היו מעוניינים להביא לידיעתו.

העמדה הסובייטית, שלא כעמדה הפולנית בשאלת אזרחותם הפולנית של היהודים, לא הוכתבה על ידי עקרונות כלשהם, אלא נקבעה מתוך שיקולים טקטיים- פרגמאטיים.ומכאן החלה התפנית הקיצונית בעמדה זו, עם סילוקה של ממשלת סיקורסקי מן הזירה ועם הקמתו של "איגוד הפטריוטים הפולנים", שבו הועידו הסובייטים ליהודים תפקידים נכבדים, שרבו והתרחבו ככל שהתקדם תהליך הסובייטיזציה של פולין.

הממשלה הפולנית , שחרדה לגבולה העתידי במזרח, הדגישה את היסוד הטריטוריאלי של האזרחות ועל כן לא הייתה מוכנה לוותר על אזרחותם הפולנית של המיעוטים הלאומיים, משמע,  בעיקר של היהודים. סביר להניח כי לממשלת ברית המועצות לא היה עניין להחזיק ביהודים יוצאי פולין, כפי שאכן הוכיחה ההתפתחות המאוחרת, אך נושא אזרחותם של היהודים יוצאי פולין הפך לגורם במאבק הדיפלומטי על הגבולות העתידים של המדינה הפולנית.

הרפטריאציה מברית המועצות.

ההחלטה הסובייטית להחיל את זכות הרפטריאציה ל"מולדתם" הפולנית גם על היהודים התבססה, על ההערכה החיובית, מנקודת מבטם של השליטים הסובייטיים, לגבי התפקיד החיובי אותו עשויים היהודים למלא במימוש תוכניות הסובייטיזציה של פולין. ברם, בתהליך קבלת ההחלטה פעלו והשפיעו גורמים שונים. לפי עדותו של הרש סמולאר, התנגד לכך ולאדיסלאב גומולקה המנהיג הפולני-קומוניסטי, אשר פעל במחתרת בפולין בשנות הכיבוש הגרמני. בשיחה עם סטאלין טען, כי שובם של היהודים לפולין לא זו בלבד שלא ישרת את טובת המשטר החדש, כי אם יגרום לו נזק רב, הוא הכיר יפה את הלכי הרוח האנטי- סובייטיים והאנטי יהודיים בקרב הפולנים.

בסופו של דבר הכריע סטאלין בעד הכללתם של היהודים ברפאטריאציה בהשפעתו של ל.מ. כאגאנוביץ  – החבר היהודי רב ההשפעה בפוליטביורו. כאגאנוביץ  שכנע את סטאלין כי היהודים הפולנים הם אלמנט שלילי הגורם נזק רב לחברה הסובייטית . אין פלא שהתנהגותם מגבירה את האנטישמיות בברית המועצות ויש להפטר מהם.

לפי עדותה של מירה טמצין (בתו של אמיל זומרשטיין) ייחס אביה לעצמו את ההישג של הכללת היהודים ברפטריאציה.

הסכמי הרפטריאציה נחתמו בספטמבר 1944 בין פקו"ן לבין שלוש הרפובליקות הסובייטיות שגבלו בפולין . על פי הסכמים אלה אמורים היו אפוא פולנים ויהודים , שהיו אזרחי פולין עד ספטמבר 1939, לעבור לפולין, ואילו לברית המועצות אמורים היו להגר מפולין : רוסים, אוקראינים, בלרוסים וליטאים , תושבי פולין שמעולם לא היו אזרחים סובייטיים, שהפולנים לא רצו בהם. השלטונות הסובייטיים המקומיים פירשו וביצעו את הסכמי הרפטריאציה על פי דרכם. בווילנה נדרשו הנרשמים לרפטריאציה, פולנים ויהודים, להמציא תעודות שחרור ממקומות עבודתם ושם נתקלו בעיכובים ובדחיות של לך ושוב. העדרם של קריטריונים ברורים להגדרת  הזהות הלאומית הכבידו על הוכחת הזכאות. יהודים פולנים שהתקשו להשיג הוכחות לזכאותם לרפטריאציה, ויהודים לא פולנים שביקשו הזדמנות לצאת מברית המועצות כרפטריאנטים פולנים, נזדקקו לתעודות מזויפות והתפתח מסחר בהן. הרפטריאציה ההמונית של הפליטים היהודים יוצאי פולין התבצעה על פי הסכם רפטריאציה  פולני- סובייטי, שנחתם במוסקבה ב- 6 ביולי 1945, כשבוע ימים לאחר הקמתה של "ממשלת האחדות הלאומית" בווארשה. לפי סעיף 13 נקבע כי הרפטריאציה ההדדית תסתיים ב –31 בדצמבר 1945.

רוב הפליטים היו בקבוצות  האחרונות בתור לפינוי. במשך שנת 1945 נתאפשר רק זרם דליל של רפטריאנטים מברית המועצות ומספרם עד סוף השנה הגיע רק ל- 22,058 . קצרי רוח מבין הפליטים היהודים החלו בניסיונות של "רפאטיאציה עצמית" . לא היה גבול לכושר המצאתם של בעלי תושייה ותחבולה. בלנינגרד הצליחו פליטים להשיג בכסף רב "פרופוסקים" מאת הנקוו"ד עצמה. היו גם שעשו את כל הדרך הארוכה מאסיה התיכונה, או מסיביר, קטעים קטעים, ונאלצו לשלם שוחד כל פעם מחדש עבור ה"פרופוסק" וכרטיס הרכבת לתחנה הבאה.

ההרשמה לרפאטריאציה על פי הסכם יולי 1945 התנהלה בריכוזי הפליטים בסניפי זפ"פ , שנעזרו בריכוזים הגדולים על ידי ממונים מחוזיים מטעם המשלחת הפולנית בוועדה הפולנית – סובייטית. הרשימות נבדקו על ידי הנקוו"ד, אשר הקפידה במיוחד שלא יסתננו בין הנרשמים אזרחים סובייטיים.

בקרב הפליטים היהודים רווחה נטייה כללית לחזור לפולין. על אף החרדות והספיקות באשר לתבונה שבשיבה לפולין החליטו הפליטים ברובם הגדול והמכריע לשוב לפולין ויהי -מה.

ב6 בינואר 1946 הגישה השגרירות הפולנית במוסקבה בקשה להחיש את שובם של הפולנים. זפ"פ הגיש אז רשימה מעודכנת שכללה כ-240,000 נפש.

מה היו השיקולים והמניעים המשותפים לציבור הרפאטרינטים כולו? שני ביטויים קולעים וממצים את הלך רוחם של היהודים החוזרים ל"מולדתם" הפולנית. האחד של פליט הנוטה להתבוללות. " החיים קשים מנשוא במדינת משטרה של הפתעות, שינויים בלתי צפויים ומורא. אין איש יכול לחזות מראש את מעשיהם של השליטים במוסקבה, העלולים להשפיע על גורלם של מיליוני אזרחים סובייטים . היום זה יתרון להיות פולני. מחר עלולה המדיניות להשתנות  וזה  יהפוך לחרפה. היום אתה גר בעיר , מחר אתה עלול להיות מגורש לכפר נידח, בו ייכפה עליך קיום פרימיטיבי וברברי. החיים הם בלתי נסבלים באווירה של פחד מתמיד. אם הבעל מאחר לארוחת ערב , אשתו חוששת כי נאסר."

 השני – מ. מירסקי – אחד מראשי הקומוניסטים היהודים- שהיה פליט בברית המועצות וחזר לפולין. להלן תמצית דבריו:

" היהודים שהגיעו לברית המועצות לא באו מרצונם.  הם טולטלו לשם על ידי זוועות המלחמה . רובם השאירו מאחוריהם לא רק את כל אשר היה להם, כי אם גם את נשותיהם, ילדיהם וכל יקיריהם. הם נקלעו לאורח חיים זר להם בחברת עמים זרים : אוזבקים, טטארים, קזחים, תורקמנים וכמובן גם רוסים ואוקראינים . נקלעו לעבודות שהיה להם קשה להסתגל אליהן: בקולחוזים, בתעשייה כבדה ובמכרות. אף כי שמעו על ההשמדה היו שקיוו  למצוא עוד מישהו מבני משפחותיהם. הפליטים חוזרים רובם לפולין לא מפני שהם בורחים מברית המועצות כי אם מפני שהם מתגעגעים לקרובים, לעיירה , לילד , לאבן , לבית העלמין, לשכן."

ביולי 1946 נסתיימה מבחינה פורמאלית הרפטריאציה לפי הסכמי ספטמבר 1944 ויולי 1945. עם שובם של הרפטריאנטים מאזוריה הפנימיים של ברית המועצות סיים זפ"פ את תפקידו ונשיאות קר"ן הכריזה על פירוקו רשמית ב-1 באוגוסט 1946. אולם , נותרו עוד אסירים וכן פליטים וגולים לשעבר במקומות נידחים, אשר שמע הרפאטריאציה כלל לא הגיע אליהם, או שהגיע מאוחר מדי, מבלי שהספיקו להירשם בזמן ולהיכלל בה כחוק.

"קבלת הפנים" לרפטריאנטים בפולין.

היהודים החוזרים לפולין נתקבלו באהדה על ידי השלטון החדש, אבל האוכלוסייה הפולנית קיבלה אותם באיבה גלויה ואלימה. כבר ב- 1943, כאשר הסובייטים החלו להדוף את הגרמנים מערבה והתקדמו ללא הפסק לעבר גבולותיה הישנים של פולין. התעוררה בקרב הפולנים חרדה , שמא יחזרו פליטים וניצולים יהודים ויבקשו לקבל חזרה לידיהם את בתיהם , עסקיהם ורכושם. משתפי הפעולה הרבים במעשי הטבח והשוד של האוכלוסייה היהודית חששו שמא בין הניצולים יימצאו עדים לפשעיהם, שיזהו אותם ויתבעו להעמידם לדין. אלה היו השיקולים הרציונאליים נגד שובם של יהודים לפולין, בנוסף לאנטישמיות הבלתי – רציונאלית, המושרשת עמוק בכל שדרות העם הפולני  זה דורות רבים, שגברה בשנות הכיבוש הגרמני.

האנטישמיות  המסורתית התחזקה בשנות המלחמה בהשפעת ההסתה מצד הנאצים ומצד החוגים הפולניים הימניים והמחתרת הלאומנית שתודרכה על ידי מטהו של אנדרס בלונדון. הסתה זו הרבתה לפרוט על הנימה של "שיתוף פעולה  יהודי בולשביקי בדיכויו של העם הפולני " וחלקם הרב והמנקר עיניים של הקומוניסטים היהודים וה"נלווים" עליהם במנגנון השלטוני החדש, ובמיוחד בשירותי הביטחון, כל זה סייע לשלהוב הרוחות נגד היהודים.

  דויד ספארד כתב על קבלת הפנים ליהודים החוזרים מצד הפולנים :

הפגישה הראשונה עם אדמת פולין הייתה לחוזרים חוויה רוויה צער ואבל, לא רק מפני שנודע להם על הכליה הטוטלית של כל קרוביהם ויקיריהם, היא עוררה אצל כל אחד תחושה של בדידות מזוועת ואכזבה מכאיבה מיחסם של חלקים גדולים של העם הפולני, לעתים קרובות גם מצד שכנים וידידים לשעבר, הן בעת הגיהינום ההטלראי והן לאחר השחרור. יחס של איבה גלויה , בוז ואכזריות מופגנת. והעיקר – הפגישה הראשונה הטילה על כל אחד  פחד מוות עקב מעשי הרצח של שרידי הניצולים, מדי יום ביומו, בערים בעיירות ובכפרים. בכל מקום אליו הגיעו יהודים שורדים, שניצלו בדרך נס עד כה, ונעמדו מול אפר וחורבות בתיהם, הם נתקלו בעוינות ובאיומים ובפגיעות פיזיות כולל מעשי רצח.

ב-30 באפריל 1946 נרצחו ליד קראקוב שבעה רפטריאנטים מברית המועצות, בהם חמש נשים, גבר בן 30 ונער בן 14. בסוף יוני עצר נהג הקטר , רכבת רפטריאנטים מסמרקנד בחלקת יער בין ראווה רוסקה לבלז'יץ ורכושם של רוב הנוסעים היהודים נשדד.

מסע הפגיעות ביהודי פולין הגיע לשיאו בפוגרום בקילצה ב- 4 ביולי 1946. 42 יהודים נרצחו ו-80-70 נפצעו. כעילה לטבח שימשה עלילת דם – שמועת כזב כי היהודים חטפו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו.

טבעי שבהשפעת הפוגרום בקילצה ונוכח התגברותה של הסכנה לחיים הפכה מנוסת היהודים מפולין להמונית ולבהולה. תנועת הבריחה החלה כזכור עוד ב-1944 בכיוון לרומניה ואיטליה. בספטמבר 1945 היא פנתה אל גרמניה , אוסטריה ואיטליה, בהן נקלטו הפליטים במחנות ה"עקורים" בעיקר האזורי הכיבוש האמריקאיים. בשלשת החודשים יולי- ספטמבר 1946 לאחר פוגרום קילצה עזבו את פולין 63,387 יהודים שנרשמו במחנות העקורים. (שנה לאחר מכן, בספטמבר 1947, הגיע מספר היהודים יוצאי פולין במחנות העקורים בגרמניה , אוסטריה ואיטליה לכ- 180,000 נפש) . ניתן אפוא , לומר בוודאות , כי רובם הגדול של היהודים שחזרו לפולין מברית המועצות בשנים 1944-1947 עזבוה.

סיכום.

באזור הכיבוש הסובייטי שהתקיים מן ה-17 בספטמבר 1939 עד השבוע האחרון של יוני 1941, התרכזו מאות אלפי פליטים יהודים יוצאי אזור הכיבוש הגרמני. הם הגיעו בשלושה גלים:

הראשון, במנוסת הבהלה ב- 18 הימים הראשונים של המלחמה בספטמבר , כאשר מיליוני אדם, יהודים ולא יהודים, נמלטו על נפשם מאימי הקרבות וההפצצות שערך חיל האוויר הגרמני על ערי פולין ודרכיה הראשיות.

הגל השני נמשך כ- 5 שבועות, מכניסת הצבא האדום לשטחי פולין המזרחית ב19-17 בספטמבר והפסקת הלחימה ונמשך עד  ה- 22 באוקטובר , בערך, יום הבחירות ל"אסיפות העממיות" באוקראינה ובבלרוס  המערביות . בשבועות אלה היה הגבול בין שני אזורי הכיבוש פתוח בשני הכיוונים ורבבות יהודים עברו מרצונם החופשי מן האזור הגרמני אל הסובייטי, ביניהם רבים שגורשו על ידי הגרמנים מעשרות ערים ועיירות בקרבת הגבול בין שני אזורי הכיבוש . בין הגבול הפתוח גם  חזרו לבתיהם באזור הכיבוש הגרמני יהודים רבים שברחו מזרחה בעת מנוסת הבהלה.

הגל השלישי החל בשבוע האחרון של אוקטובר , לאחר שהסובייטים אסרו על כניסת פליטים לתחומם, ונפסק בהדרגה בסוף 1939/40 . הוא הקיף המוני יהודים שביקשו מקלט בצד הסובייטי מאימת הרדיפות ומעשי האכזריות של הנאצים.

משנואשו הסובייטים מניסיונותיהם להחזיר את הפליטים , או להרתיע אותם מחדירה לאזורם, החלו לעצור את הפליטים שנתפסו בגבול ובקרבתו ולהגלותם לשלוש אף חמש או שמונה שנים ל"חינוך מחדש" במחנות הגולאג.

יש מקום להניח כי לסובייטים לא היו תוכניות לקליטתם של מאות אלפי הפליטים היהודים מתחום הכיבוש הגרמני. ניסיונותיהם להתמודד עם בעיות הקליטה נשאו אופי של אלתורים, לפי הנסיבות והצרכים המשתנים.

מבצע ה"פספורטיזציה" לתושבי אוקראינה וביילורוסיה המערביות – שימש לנקוו"ד כ"מבחן לויאליות לפליטים : ניתנה להם האפשרות לבחור בין אזרחות סובייטית , לבין שיבה לבתיהם ולמשפחותיהם בצד הגרמני. נראה שהייתה זו פרובוקציה מתוכננת תוך תיאום ושיתוף עם הגסטאפו, כדי לשוות אמינות להבטחה שיוחזרו לבתיהם. המוני פליטים הביעו רצון לחזור אל משפחותיהם בצד הגרמני, לאחר שאיבדו כל תקווה למצוא מגורים ותעסוקה, בתנאים שנראו להם אלמנטאריים, ונוכח ההגליות והמאסרים ההמוניים שביצעו הסובייטים באזורים המסופחים. לא מעט תרמה להחלטתם אווירת המחנק הרוחני שבמשטר הסובייטי.  הפליטים שבחרו בשיבה אל הצד הגרמני נאסרו והוגלו. בודדים וצעירים נשלחו ל"חינוך מחדש" על ידי עבודת פרך במחנות ההסגר בצפון. בעלי משפחות הוגלו עם בני משפחותיהם אל מקומות נידחים בצפון ובערבות קאזאכסטאן. לפי הערכת השגרירות הפולנית בברית המועצות נספו כ- 30%  מכלל הפליטים הפולנים עד לשחרורים ההמוניים בעת החנינה בשליש האחרון של 1941. לאחר התקפת הטלר על ברית המועצות הושג ב- יולי 1941 , בתיווכם של הבריטים , הסכם בין הממשלה הסובייטית לממשלה הפולנית הגולה בלונדון, לפיו חודשו היחסים הדיפלומטיים ביניהן. על פי ההסכם הובטחו : חנינה לאסירים ולגולים, הפעלתה של מערכת סיוע ושיקום למשוחררים והקמתו של צבא פולני על אדמת ברית המועצות.

השחרורים ממחנות ומקומות הגירוש התנהלו בהדרגה ולא בהיקף מלא. המוני פליטים משוחררים זרמו לרפובליקות הדרומיות של ברית המועצות, בבורחם מאימת החורף המתקרב באזורי הצפון.

תנועת הפליטים הפולנים המשוחררים אל החופש התנהלה בתנאים קשים מאוד ודרכם אל מקומות היעד, לרוב ברכבות משא ובצפיפות רבה, ארכה שבועות וחודשים , פליטים רבים, במיוחד קשישים, חולים ומשפחות עם ילדים כלל לא הצליחו לצאת לדרך ונשארו תקועים במקומותיהם, מהם – עד לפטריאציה ב – 1946.

קשה ביותר נפגעו הפליטים הפולנים, אשר יצאו ממחנות המאסר והגירוש רעבים, תשושים וחסרי כל. הרעב החליש את כושר התנגדותם ועמידתם של הפליטים בפני המחלות ושוב עלו שיעורי התמותה בקרבם בממדים מבהילים. אלפי פליטים ניסו למצוא מחסה בצבא הפולני שהוקם בפיקודו של הגנרל אנדרס. בשבועות הראשונים להתארגנותו נתקבלו לשורותיו יהודים רבים. ברם, עד מהרה הופסקה קבלת יהודים וגם מאלה שנתקבלו קודם לכן, סולקו רבים באמתלות שונות. הנשארים נחשפו לרדיפות ולהתעללויות על רקע אנטישמי. הצבא הכזיב כמחסה, שכן עם העברתו לאוזבקיסטן בפברואר 1942 פרצו גם בו מגפות. עם פינויו של הצבא לאיראן בשני שלבים, במרץ ובאוגוסט 1942, יצאו עמו כ-6,000 יהודים (3,500 חיילים ועוד כ-2,500 מי שהיו , להלכה, בני משפחותיהם של החיילים ובהם כמה מאות פעילי מפלגות , רבנים  ואנשי ציבור.)

סבל רב וחרדות רבות באשר לעתידם של היהודים נגרמו עקב התהפוכות בעמדתם של הסובייטים בשאלת אזרחותם של הפליטים. ב-1 בדצמבר 1941 הודיע משרד החוץ הסובייטי לשגרירות הפולנית כי הממשלה הסובייטית מכירה באזרחותם הפולנית של פולנים אתניים בלבד וכי בני המיעוטים – אוקראינים, בלרוסיים, ויהודים נחשבים כאזרחים סובייטיים.

עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין מוסקבה וממשלת פולין בגולה לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, הפכו מאות אלפי הפליטים היהודים מפולין לגורם בעל משקל רב במאבק המדיני בין שתי הממשלות, הסובייטית והפולנית, על עתידה של פולין. בנסיבות החדשות של המאבק המדיני בין הסובייטים והפולנים, שהתנהל בצילה הכבד של המלחמה, נועד לפליטים היהודים תפקיד חשוב , אף כי פאסיבי בעיקרו. משקלם וחשיבותם באו להם מכוחן של שתי נסיבות עיקריות : ראשית, הם היו כשליש מכלל האזרחים הפולנים שנמצאו על אדמת ברית המועצות – כארבע מאות אלף נפש. שנית, הממשלה הפולנית הייתה תלויה כל כולה בחסדן ובתמיכתן של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית ובריטניה) , וליהודים הייתה השפעה על דעת הקהל בשתיהן. מכאן היה עניינה של ממשלת פולין, ובמידה מסוימת גם של הממשלה הסובייטית, שלא לקומם נגדן דעת קהל זו. בנוסף לכך פעלו בשתי המעצמות גורמים יהודיים, ובמיוחד בארצות הברית, וכן ארגונים פוליטיים, חברתיים,מקצועיים ואחרים וכן אישים בעמדות מפתח בממשל.

שני הצדדים, הסובייטי והפולני, לא ראו בפליטים היהודים ציבור הראוי וזכאי להתחשבות כלשהי באינטרסים שלו, בשאיפותיו ובצרכיו. לגבי דידם היו היהודים אובייקט ומכשיר למניפולציות, שהם רשאים להשתמש בו במאבקם זה נגד זה.  לאחר שמוסקבה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ממשלת פולין הגולה באפריל 1943 , חל, בין היתר, מהפך חיובי במצבם של הפליטים היהודים מפולין בברית המועצות. השינוי לטובה התחולל לא כמטרה מכוונת כשלעצמה של המדיניות הסובייטית ביחס לפולין, כי אם כתוצר לוואי שלה.  ניתוק היחסים הדיפלומטיים היה האקט הפורמאלי אשר בישר את ראשית ביצועה של מדיניות הסובייטיזציה העתידה של פולין.

קבוצת הפליטים היהודית-פולנית  בברית המועצות נתפסה כמאגר פוטנציאלי של כוח אדם לשירותו של המשטר הפרו סובייטי בפולין, בתקופת המעבר, בה יזדקק משטר זה לשירותם של היהודים עד שיתבסס ויכשיר כוח אדם, "משלו",פולני– אתני, לצרכי המנגנון השלטוני.

מכל מקום, בראשיתו של התהליך נהנתה שארית הפליטה היהודית פולנית כולה, מיחסו החיובי של הקרמלין, והוכרה זכותם של כל הפליטים היהודים לאזרחות פולנית ולשיבה לפולין עם שחרורה מעול הכיבוש הנאצי.

עקב מדינית זו ניתן ליהודים למלא תפקידים חשובים עוד לפני שובם לפולין ב"איגוד הפטריוטים הפולנים", שהוטל עליו לארגן את הפליטים הפולנים בברית המועצות ולשמש "כמדינה  בדרך" לקראת הקמתה של ה"דמוקרטיה העממית" הפולנית. כן מילאו היהודים תפקידים חשובים בארמיה הפולנית הפרו סובייטית שהוקמה על אדמת ברית המועצות.

במסגרת המדיניות החיובית ביחס ליהודים הותר לארגוני סעד יהודיים ובמיוחד לג'וינט להגיש לפליטים סיוע חומרי בצורת משלוחי מזון, בגדים ותרופות בממדים רציניים.

גולת הכותרת למדיניות החיובית מצד הסובייטים והרשויות הפולניות הפרו- סובייטיות הייתה : שיבתם של כ-240,000 פליטים יהודים מברית המועצות לפולין על פי שלשה הסכמי רפטריאציה פולניים סובייטיים, שהחשוב בהם מבחינה יהודית היה ההסכם מיולי 1945 שעל פיו שבו לפולין כשני שלישים מכלל הרפטריאנטים היהודים.

בסך-הכול נמצאו תחת שלטון הסובייטים, בטריטוריה סובייטית, כולל תחום הכיבוש הסובייטי במזרח פולין,ב -21 החודשים ספטמבר 1939-יוני 1941 ,כחצי מיליון פליטים  יהודים, אזרחי פולין בגבולותיה בין שתי מלחמות העולם.

קרוב למחציתם שרדו ויצאו מברית המועצות. שעור הנשארים בברית המועצות בלתי ידוע. סביר להניח כי היה נמוך מאוד.

יתרם נספו, רובם בברית המועצות.

מתוך ספר "יזכור  רוזוודוב "  מאת  נפתלי לאה- לאה'ציה ליפשיץ .

  דמדומי שחר הבקיעו להם נתיב בין פאתי המזרח, גושי ענן שחורים התלקטו בכל מיני מקומות בשמים בצורות משונות , שטניות ופנטסטיות וכיסו את עין השמים ובזה כאילו בישרו את עתיד בואו של היום. חלקי שמים זרועי כוכבים בודדים נוצצים ודועכים ,וביניהם השחר במלוא זוהרו.  אי שם קרא עוד השכווי את קריאתו האחרונה לבשורת הבוקר, וככה התכונן כל היקום לקבלת יום חדש, יום נוסף לבריאת העולם,  בני אדם נמנמו עדיין, מי אחרי ליל זוועה ובלהות, מי אחרי חלומות – פז ומי באנחות קשות בזכרו את יום אתמול. והיום החדש התחיל להבקיע, יום של זוועה, הרס אכזרי ודיכאון.

אט-אט התבהרו השמיים , השמש התחילה זורחת אי שם. חוצות העיר היו מרוקנים. אי שם באיזה בית כבר קמו, התחילו להרעיש את הבית על יושביו.  פתאום נשמעו דפיקות עזות על שערי ביתנו הגדולים, במין התחצפות שאין דוגמתה ובמין התרוצצות שאין לה עוצר. אמנם רגילים היינו לתופעות כאלה בזמן האחרון. אלה היו אנשי האס.אס. אשר היו באים יום-יום לתבוע את קורבנותיהם היומיים לעבודה. הנתפסים לעבודה נאלצו לציית, ללכת לכיוון בלתי מובן להם, ללא כל בטחון שיחזרו משם חיים, וגם כעת, הם ירדו במעלות הבית ועוד ירדו והלכו. שוב השתרר שקט, אולם מיד הופרע, כי בטרם נלקחו האומללים  וכבר חזרו וזה היה לנו סימן לפורענות . שמחנו שאנשינו חזרו ושיהיו בבית, ומאידך השתוממנו וחששנו לסיבת נדיבות רוחם הפתאומית .  לפתע נתבשרנו בשורה קשה: עלינו לעזוב את העיר. לא האמנו למשמע אוזנינו. עתה עברו בדמיוני הספורים הרבים ששמעתי וקראתי על הגירוש , האינקוויזיציה ועל המרידות. הרהרתי,  גם עלינו עוברת עתה כוס התרעלה, גם אנו לא נמלטנו מגורלנו ההיסטורי. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם , האומנם אחרי שנות עמל, בנייה והשתרשות יעזו לגרשנו ? ובעוד אנו שואלים שאלה טראגית זו, נצטווינו ע"י הקלגסים לעזוב את הבית תוך חצי שעה ולהשאיר את כל אשר בו. אז התחילה הבהלה האמיתית , ההתרגשות, התחנונים בפני הקלגסים , ההיסוסים מה לקחת. לעזוב בית שלם על כל מחמדיו, ארונות עמוסים, מיטות מוצעות, מטבחים מסודרים, חדרים מרוהטים. אנשים הגיבו בבכי, בהתעלפויות ובהתפרצויות היסטריה. ילד קטן הייתי אז נצטוויתי ברמז לעלות לעליית הגג ולהשקיף על הנעשה בעיר. השתוממתי כשראיתי בכיכר השוק אנשים עמוסי צרורות. זו הייתה תמונה מזעזעת : גלי גלים של צרורות וחבילות מובלים ע"י יצורים המהלכים על שתיים, זו הייתה מין ערבוביה אנושית הנאספת אל עמה.

בתור נער קטן הרגשתי את כל האיום שבמצב זה. הבחנתי בחורבן; אולם לאושרי לא הבנתי את פשרו.

ירדתי מיד לבשר את בשורתי הטראגית , הקלגסים התחילו מוציאים בכוח, במכות ובבעיטות את החלשים ואת החולים. בזיכרוני חרותה התמונה המזעזעת של אמי המתעלפת ושל אחותי החולה  ז"ל שהקלגסים סחבוה בשערות ראשה. זו הייתה הפגיעה הנפשית הקשה ביותר שפגעה בי בימי חיי. זכור לי עוד שנמצאנו בכיכר השוק, אולם איך הגענו לשם, לא אזכור. הורי היו עמוסים צרורות וסבי החזיק שק של תפילין תחת בית שחיו כדי לקיים את המימרא " במקלי עברתי" .

שתפו אותם עם צאצאי טומאשוב והציבור הרחב ועזרו להנציח את הקהילה!
צרו איתנו קשר דרך האתר או במייל yenarkis@walla.co.il