שואה
קורות יהודי טומאשוב בתקופת השואה

פלישת הצבא הגרמני לפולין באחד בספטמבר 1939 התקבלה בטומאשוב בדאגה ובחששות כבדים, אך אף אחד לא שיער כי כעבור 6 ימים בלבד תגיע המלחמה אליהם, לביתם.
ביום ה', 6.9.1939 , יום היריד השבועי, בשעה 15:00 , הגיחו מטוסים גרמניים והפציצו את העיירה. השכונות היהודיות נפגעו קשה, פרצה שריפה גדולה, ובתים רבים עלו באש, כולל בית הכנסת הגדול ובתי מדרש. למעלה מ- 100 בני אדם נהרגו בהפצצות אלו. ביום שבת 8.9.39 הופצצה העיירה שוב
ב-13.9.1939 נכנסו הגרמנים לעיירה במרדף אחרי כוחות צבא פולניים שהיו באזור ולחמו עדיין נגד הגרמנים. חלק מהקרבות התנהל בעיירה עצמה, ובתים רבים נפגעו או נשרפו. התושבים חיפשו מקומות מסתור מפני הירי והשרפות שפרצו. מספר גדול של יהודים הסתתר בבית העלמין שם עמדו "אוהלי קבורה" רבים ובתוכם הסתופפו והסתתרו מפני חילופי האש הנמשכים.
כעבור כמה ימים חיסלו הגרמנים את כיסי ההתנגדות האחרונים של הצבא הפולני, השתלטו על האזור והחלו לארגן מחדש את סדרי החיים בעיירה, הם החלו להטיל מייד גזירות על היהודים, להגביל את תנועתם, ולגייס אותם לעבודות כפייה. הם בזזו חנויות ובתים של יהודים והחלו במעשי רצח. 6 יהודים נלקחו ליער הסמוך לעיירה ונורו למוות.
כעבור כמה ימים, ביום הכיפורים 20.9.1939, נסוגו הגרמנים מהעיירה מערבה, ובמקומם נכנסו יחידות של הצבא האדום. יחסם של אלה ליהודים בעיירה היה טוב.
אך גלגל המזל המשיך להסתובב, וכעבור שבוע ימים, ב-27.9.1939, הודיעו נציגי הצבא האדום כי הם עומדים לסגת מזרחה עד לנהר הבוג, שהוא קו הגבול הנכון שנקבע בין הגרמנים לסובייטים.
עוד אמרו הנציגים כי כל המעוניין לעזוב ולנוע עמם מזרחה, לאזור האחריות הסובייטי, מורשה לעשות זאת. ואכן, יהודים רבים החליטו לעזוב את העיירה ולנוע מזרחה.
אחת הסיבות העיקריות, שגרמו ליהודים רבים לנטוש את העיירה ולעבור מזרחה, הייתה ההתנהגות הברוטאלית של הגרמנים כלפיהם. אחת הדוגמאות הקשות למעלליהם מתוארת בסיפורו של יהושע בידרמן מטומאשוב בספר ה"יזכור".
יהושע מספר כיצד הובילו גרמנים מעטים קבוצה של יהודים (יהושע, אביו וסבו היו בקבוצה) מטומאשוב, דרך העיירה נרול, עד סמוך לעיר ירוסלב, ללא מזון וללא מים, תוך ביצוע כל מיני התעללויות, מכות והשפלות. כעבור כמה ימים שוחררה הקבוצה וחזרה לטומאשוב, שם סיפרו אנשיה לראשי הקהילה את סיפור הגהינום שעבר עליהם.
העדות הקשה שהם מסרו הביאה את הנהגת הקהילה לצאת בקול קורא לעזוב את העיירה יחד עם הסובייטים. גם הרבי מבעלז, ששהה באותה עת בסוקל, המליץ לברוח מפני הגרמנים.
בעיירה נותרו כמחצית ממספר היהודים שהיו בה לפני המלחמה, ואלה ציפו בדאגה גדולה לבאות. ואכן, עם חזרתם של הגרמנים לטומאשוב התחדשו הרדיפות והגזירות נגד היהודים.
בחודש דצמבר 1939 ריכזו הגרמנים קבוצה של יהודים נכים וחולי נפש והכניסו אותם למרתף, נעלו אותו והזרימו לתוכו מים, וכך רצחו את כולם בהטבעה.
היהודים שנותרו חשו מיד כי הם לכודים במלכודת מוות, וסיכוייהם לברוח ולהינצל קלושים. ולא עבר זמן רב, ואירועים קשים ביותר עברו על הקהילה שנותרה בטומאשוב.
הגרמנים גזרו על איסור שחיטה, אך השוחט ברוך הורוביץ המשיך לקיים מצוות שחיטה כדין, וכשנתפס בידי הגרמנים, הם קיצצו את אצבעות ידיו, כדי שלא יוכל להמשיך במלאכת השחיטה.
הגרמנים גזרו שלא להתאסף יחד, ואפילו לא לתפילה, הם סגרו את כל בתי הכנסת ששרדו את השריפות. ובכל זאת, היהודים התכנסו לתפילה במניין אצל רבי נחום שמש. לא עבר זמן רב והם נתפסו. רבי שמש נרצח מייד. על אף זאת המשיך המניין להתקיים בביתו של שלמה אקסט, ושם התפללו עד חיסול אחרוני היהודים בטומאשוב.
גם לימוד התורה המשיך להתקיים בסתר על ידי מאיר קלרמן ודוד אויפן.

הגטו בטומאשוב

בנובמבר 1939 החליטו הגרמנים להקים גטו בטומאשוב. הם קבעו את מקומו בפינה הצפונית של השוק, הגובל ברחובות זמויסקי  (החדש והישן).  למפקד הגטו מונה הנס פילר. הגטו עצמו לא הוקף בגדרות תיל, ולשם הכניסו את כל היהודים שנותרו בעיירה, ואף הוסיפו ודחקו פנימה גם את הפליטים היהודים שהגיעו לטומאשוב ממרכז ומערב פולין, משם ברחו ונדדו מזרחה. בסך הכול מנו היהודים בגטו כולל הפליטים, כ-6,000 נפש.
הגזירה שלאחר מכן הייתה הטלת מס חד פעמי (קונטריבוציה) בסכום עצום של 300,000 רייכסמרק. במועצת היהודים (היודנרט) החלו לרכז ולקבץ את הכסף, ולאחר מאמצים רבים עלה בידם לגייס רק חלק מהסכום הנדרש. מפקד הז'אנדרמריה המקומית מטעם הגרמנים היה ברגר (או דרגר) שאכזריותו ורציחותיו היום יומיות נודעו בכל האזור.
לא איחרו להגיע גיוסי עבודה חוזרים ונשנים של מאות יהודים לעבודה ביערות ובסלילת כבישים ולעבודה בתוך מחנות הצבא הרבים שהקימו הגרמנים באזור (לקראת המתקפה על ברה"מ). חלק של האנשים נשלחו לעבוד ליד זאמושץ' וסמוך לכפר בלז'ץ .
הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22.6.1941 החמירה עוד יותר את מצבם של יהודי טומאשוב. הגרמנים הגבירו את חיפושיהם בבתי היהודים, כדי לאתר יהודים, שלדעתם, הסתננו חזרה לטומאשוב מהאזורים שהיו באחריות הסובייטים עד הפלישה (למעשה, היו באמת כמה מקרים כאלה).
לקראת סוף 1941 ותחילת 1942 ריכזו הגרמנים קבוצות עבודה של יהודים מטומאשוב ומהסביבה ושלחו אותם לאזור העיירה בלז'ץ, לביצוע עבודות הכשרת שטח ולהקמת מחנה. מאוחר יותר, באביב 1942, התברר כי זה היה מחנה המוות בלז'ץ, כאשר כבר הצטברו ידיעות על חיסול היהודים המגיעים לבלז'ץ.
באחד הימים הללו פנה מפקד ה-S.S בטומאשוב לראש היודנרט יהושע פישלזון ודרש ממנו להכין רשימה של 300 יהודים לצורך שילוחם לעבודה. הייתה זו פעם השנייה שבה דרש הקצין רשימה של יהודים.
כעבור כמה ימים הגיע מפקד ה-S.S לביתו של פישלזון לקבל את הרשימה, ופישלזון השיב לו כי לא הכין רשימה, ואינו מוכן לסייע בשליחת יהודים להשמדה בבלז'ץ, וכי הוא מוכן למסור את עצמו, את אשתו ואת בנו. הקצין הוציא את אקדחו וירה בפישלזון למוות בפתח ביתו.
במקום פישלזון מינו את אבא ברגרבוים כראש היודנרט .

האקציות בטומאשוב

האקציה הראשונה התחוללה בטומאשוב בחודש מרץ 1942. המפקד הגרמני הוציא הוראה לכל היהודים להתייצב בבוקר בכיכר המרכזית. לצורך ההסוואה נמסר למשולחים כי משם הם יועברו למחנה עבודה. בבוקר הקיפו הגרמנים, בסיוע כוחות עזר, את הגטו והחלו להוציא את היהודים מהבתים והובילום לכיכר. כך פעלו במשך כמה שעות, ולבסוף הובילו אותם לעיירה צ'שאנוב (הנמצאת כ-30 ק"מ דרומית מערבית לטומאשוב), כהסוואה ליעד הסופי, ומשם לבלז'ץ, להשמדה.
האקציה השנייה והעיקרית התרחשה בחודש מאי 1942, ביום השני של שבועות תש"ב, ערכו הגרמנים ועוזריהם סריקות מדוקדקות בין מגורי היהודים וברחובות. נשמעו  זעקות אימה, והפאניקה של משפחות היהודים הייתה איומה ונוראה, אך דבר לא עצר את הרוצחים עד שריכזו את כל היהודים, למעט  מעטים שהיו נחוצים לעבודות חיוניות. כל היהודים שרוכזו נשלחו הפעם להשמדה בבלז'ץ.
לאחר אקציה זו נותרו בטומאשוב יהודים מעטים ביותר, חלקם עסקו, כאמור, במלאכות שהגרמנים קבעו כנחוצות מאוד ועוד בודדים שהצליחו להסתתר בעת האקציה.
יהודים מעטים אלה חיו על זמן שאול, שכן הם ידעו כי חיסולם בידי הגרמנים הוא רק עניין של זמן.
האקציה השלישית והסופית הייתה בסוף חודש אוקטובר 1942, לאחר הימים הנוראים. אקציה זו אורגנה ונוהלה על-ידי אנשי גסטאפו גרמנים וכל היהודים שנותרו בטומאשוב הצטוו להתרכז בכיכר (רינק). חנה שפיזאייזן לבית וויסלדר אחת השורדות מאקציה זו, העידה על מה שהתרחש בכיכר : כולם הצטוו לעמוד בשורות והגרמנים החלו להעמיס נשים,גברים וילדים  על משאיות גדולות (כ-30 משאיות נספרו במקום). במהלך האקציה ירו אנשי הגסטאפו בנכים, במוגבלים, בחולים ובזקנים. סבא של חנה נורה לנגד עיניה. האנשים בכיכר היו כבר אדישים לגמרי ורק ייחלו למות בדרך הקלה ביותר. כל האנשים שהועמסו על המשאיות נשלחו להשמדה במחנה בלז'ץ כולל בני משפחתה של חנה.

אחרי אקציה זו נותרו בטומאשוב כמה מאות יהודים בעיקר צעירים וצעירות שהמשיכו לעבוד עבור הגרמנים במלאכות שונות. כל התכולה של בתי היהודים שנשלחו להשמדה, רוכזה על-ידי הגרמנים ומוינה על ידם. הדברים בעלי הערך הרב נשלחו לגרמניה והשאר נמסר לפולנים לחלוקה ביניהם.

כעבור מספר חודשים רוכזו אחרוני השורדים היהודים של טומאשוב ממקומות העבודה ונלקחו ליער הסמוך לטומאשוב שם הם הצטוו לחפור בור עמוק ואחר כך נורו והושלכו לתוכו. בור זה הינו בעצם קבר אחים של אחרוני יהודי טומאשוב.

בעדותה אומרת חנה לבית וויסלדר כי היא ואשה נוספת בשם פסלה גולדשטיין (אשר הוסתרה על-ידי פולנים באחד הכפרים) הן השורדות היחידות מטומאשוב.

חשוב מאוד לציין כי בטומאשוב לא סייעו רוב הפולנים ליהודים להסתתר, ולא סייעו בכל דרך אחרת להינצל או להתחמק מפני הגרמנים. היו פולנים שאף הסגירו יהודים שהסתתרו בטומאשוב. ידועים המקרים הטרגיים של חנה הלר ובניה שהוסגרו, ושל שלמה אקסט ובניו שהוסגרו לידי הגסטאפו יומיים בלבד לפני נסיגת הגרמנים וכניסת הצבא האדום לטומאשוב.

חסידי אומות העולם בטומאשוב והסביבה

אך גם מצילי יהודים היו בטומאשוב ובסביבתה, וחלק מהם אף הוכרו כחסידי אומות עולם. מוכרים לנו כמה מהם :

  • משפחת צ'חונסקי – הסתירה את שלמה גורן גוז'יצ'נסקי בתוך העיירה טומאשוב במשך קרוב לשנתיים.
  • משפחת סטפניוק – הסתירה את רבקה דיכטרמן בכפר "נברוש", הסמוך ללשצ'וב, במשך כשנה.
  • באזילי חמילבסקי – הסתיר את קלרה ריגר מטומאשוב בכפר "סקאז'יסקו קאמינה" תחת שם כיסוי כאחותו "ירוסלבה חמילבסקה" כשנה וחצי.
  • משפחות קורון ובאייאק – הסתירו את יעקב הרש גרינר (האב גרגור פאבלובסקי) בכפרם במשך חודשים רבים.
  • הגברת אלז'בטה ואז'נה – הסתירה את חנה שפיזאייזן (לבית וייסלדר) בכפר רוגוז'נו, הסמוך לטומאשוב, במשך קרוב לשנתיים.

מחתרת בטומאשוב

בתקופת השואה התארגנה התנגדות והוקמו מחתרות על-ידי יהודים ב-18 גטאות. אחת מהם הוקמה בגטו טומאשוב.
לאחר האקציות הראשונה והשנייה הצליחו כמה צעירים להימלט אל  היערות, אך מרביתם נתפסו בידי פולנים והוסגרו לגרמנים ונרצחו.
קבוצה קטנה מבין הבורחים לא נתפשה, והצליחה להתארגן לפעולות התנגדות. בני הקבוצה השיגו מעט נשק והקימו ביער יחידה לוחמת.
בראש היחידה עמדו מנדל הלר (נפל באחד הקרבות), שמעון גולדשטיין ומאיר קלכמאכר. הם נרצחו בהוראת בכיר במחתרת הפולנית הקומוניסטית A.L. (ארמיה לודובה) שפעלה באזור טומאשוב.    שמו  גז'גוש  קורצ'ינסקי       Grzegorz Korczynski

לאחר המלחמה הוא נשפט ונידון למאסר אך שוחרר לאחר זמן קצר ומונה לתפקיד בכיר בממשל הקומוניסטי בפולין שלאחר המלחמה

קורות יהודי טומאשוב שברחו לצד הסובייטי

כמחצית מיהודי טומאשוב החליטו לעזוב את ביתם ולסגת עם הצבא האדום שנסוג עד נהר הבוג, שבוע בלבד לאחר שנכנס לעיירה במקום הגרמנים.

משפחות משפחות נעו יהודי טומאשוב דרומה ומזרחה, בעגלות וברגל ומי שיכל והשיג נסע ברכב. כולם חיפשו בני משפחה, קרובים, חברים ומכרים שיקבלו אותם אל ביתם או ימצאו עבורם מקום להניח את הראש ולהרגיע מעט את המשפחה עד שימצא סידור אחר.

היעדים העיקריים היו הערים והעיירות ששכנו דרומית ומזרחית לטומאשוב ובעיקר בעיר לבוב וראווה רוסקה.

לא רק מטומאשוב ברחו היהודים מפחד הגרמנים. לכל אורך הגבול החדש המתהווה בין גרמניה וברה"מ ברחו יהודים (וגם לא יהודים) לעבר השטח הסובייטי ובתוך מספר חודשים התרכזו מעל 300,000 פליטים בערים ובעיירות הפולניות שזה עתה הפכו לשטח סובייטי כבוש. פליטים שלא הצליחו להסתדר באזור המשיכו ברכבות אל תוך אוקראינה במטרה לאתר מקום מגורים. ריכוז אחד כזה היה באזור "וויניצה"

ערים ועיירות אלו שאוכלוסייתן הוכפלה ואף שולשה הפכו ערי מקלט לפליטים אשר חיפשו מחסה בבתי ספר, מוסדות ציבור, בתי כנסת ועוד, והמצב גרם לקריסת השרותים במקומות רבים. מצב אומלל זה נמשך עד לאביב-קייץ 1940.

הגירוש לסיביר :

בחודש יולי 1940 הוציא מנהיג ברה"מ סטאלין צו גירוש לכל הפליטים שעברו מאזורי הכיבוש הגרמני לצד הסובייטי. על-פי צו זה רוכזו כל הפליטים בתחנות הרכבת שם הם הועלו לקרונות (שאלאון) רכבת ותחת משמר ז'נדרמים סובייטים נשלחו הפליטים לאזורים שונים בסיביר (מארכנגלסק בצפון ועד ואקוצק בדרום)ולהרי אורל.

עם הגיע הפליטים לסיביר הם חולקו לקבוצות ונשלחו למחנות עבודה (באראקים) כ10-30 משפחות במחנה. אחד האזורים היותר נוחים בו התרכזו פליטי טומאשוב היה אזור "אלטאי" בסיביר בסביבת הערים ברנאול וביסק. אזור אחר אליו הגיעו יהודים מטומאשוב היה אזור "סראקינסק" שהחיים שם היו הרבה יותר קשים.

החיים במחנות היו קשים אך נסבלים, והפליטים הבוגרים נאלצו לעבוד ביערנות ובעבודות אחרות וקיבלו הקצבת מזון של עובדים (1 ק"ג ליום, בנוסף למה שקיבלו במקום העבודה). הילדים והאחרים שלא עבדו קיבלו הקצבה מופחתת (400 גרם ליום). הפליטים הסתייעו בכפרי הסביבה לצורך מסחר ורכישת מזון וצרכים חיוניים אחרים.

עם פלישת הגרמנים לברה"מ הצטמצמו מנות המזון ( עובד 500 גרם, לא עובד 150 גרם) והמצב הגיע במקומות רבים לחרפת רעב.

בספטמבר 1941 הודיעו מפקדי המחנות לכל הפליטים כי נחתם הסכם בין ממשלת פולין בגולה בראשות שיקורסקי לבין הקרמלין שעל-פיו ישוחררו כל הפליטים מהמחנות והם יוכלו לנוע באופן חופשי ברחבי ברה"מ. לכל הפליטים נופקה תעודת מעבר כפליט מפולין.

עם השחרור מהמחנות החלו פליטי טומאשוב לתכנן את המשך הדרך, חלקם עבר לערים וליישובים שבסמוך למחנות בהם שהו בסיביר כגון . סאלאיר, גורבסק, ביסק וברנאול.

השאר שמו פעמיהם לעבר דרום מערב ברה"מ (אסיההתיכונה) ובעיקר לאזור טשקנט, סמרקנט, בוכרה,קזחסטאן וכו'. אך דרכם לא היתה קלה והם התגלגלו בדרכים השונות חודשים ארוכים וכשהגיעו לאזורים החמים יותר היו התנאים הסניטריים גרועים ופרצה מגיפה של טיפוס, שבה מתו רבים כולל מפליטי טומאשוב.

בפברואר 1943 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין ברה"מ לפולין והשלטונות הסובייטים החלו להכריח את הפליטים הפולנים לקבל את האזרחות הסובייטית, והחלו לגייס את הצעירים לצבא הסובייטי ובעיקר גוייסו לעבודה בבתי החרושת לטובת המאמץ המלחמתי (הצבא האדום לא נתן אמון רב בפליטים היהודים מפולין). חלק התגייסו גם לכח פולני חדש שהוקם ע"י ואנדה וואסילבסקה.

 

 

 

אני רוצה לדעת על: