משפחת ברנר גניה ואחיה אלכסנדר
ניצלו הודות לגירוש לסיביר

קורות משפחת ברנר מטומאשוב בשואה

גניה ואלכסנדר ומשפחתם– ניצולים הודות לגירוש לסיביר

השנים עד המלחמה

  • גניה ואלכס ברנר, אחות ואח, נולדו בטומאשוב (גניה – 1924, אלכס    – 1928).
  • ההורים :אימא סוניה שרה ואבא משה, אבא עבד בחנות העיתונים המשפחתית (עיתונים פולנים וגם (אידישאים) שבמרכז העיירה.
  • המשפחה התגוררה בבית סבא פינחס זילברגלד (אבא של אימא) שהיה חסיד והשתייך לזרם הושיאטין. הוא היה הגבאי של "השטיבל" וגם שימש כשליח ציבור לפני התיבה.
  • גניה זוכרת היטב את סבא פינחס עומד במקומו הקבוע ב"שטיבל". בשבתות ובחגים היה סבא פינחס חוזר בד"כ עם אורח וכל המשפחה המורחבת הייתה מתכנסת סביב השולחן לשמיעת קידוש  ולזמירות. גניה ואלכס הכירו היטב את הזמירות והניגונים והצטרפו למבוגרים.
  • בחנוכה נהגו לשחוט את האווזים ולהכין שומן מטוגן (גריבן) ונהגו לשמור  את המעדן לחג הפסח.
  • גניה מספרת על חתונה של בת רב בטומאשוב. בזיכרונה עולה אירוע רב רושם, האברכים התחפשו לקוזאקים רכובים על סוסים ועשו מופע שלם לפני הזוג כדי לקיים מצוות "לשמח חתן וכלה".
  • בשנתיים האחרונות לפני המלחמה התגברה מאד אווירת האנטישמיות בעיירה וזה התבטא בתחומים שונים.
  • בסמוך לחנותם הייתה חנות ספרים "ויטקובסקי" של גוי שבאותה תקופה החלה למכור גם עיתונים כולל עיתונים זהים לאלה שמכרו אצל הברנרים וכמובן שזה גרם לפגיעה במכירות .
  • בנוסף על כך הופיעו צעירים מהמפלגה האנדקית (פיקניקים) בכניסה לחנות המשפחה וצעקו לא להיכנס לחנות של יהודים ואף איימו על אלה שניסו. הם הפנו את הקונים לחנותו של ויטקובסקי הגוי.
  • המכירות של החנות המשפחתית ירדו מאד ולאחר התייעצות החליט אבא משה לפתוח בקרבת מקום קיוסק למכירת עיתונים, מעין עמדה קדמית לחנות, כדי להגביר מעט את המכירות.

גניה זוכרת שדוד חיים אח של אימא עבד גם הוא בחנות המשפחתית.

  • בגיל 6 שלחו את גניה לגן ילדים פולני. יום אחד בסוף דצמבר קיבלה גניה מתנה בגן. בשובה הביתה ניגשה לסבא וסיפרה לו כי קיבלה מתנה בגן מדוד סנטה קלאוס (זה היה ערב כריסמס) סבא שמע ונרעש ומייד הזעיק את אימא וצעק אוי ואבוי וצריך להוציא את הילדה מהגן הפולני.
  • למזלם הגיעה באותה עת גננת יהודיה מפינסק – בלרוס, בשם רגינה (נישאה לבן ממשפחת לוונפוס) ופתחה גן לילדות וגניה עברה לגן זה.
  • הגננת דיברה בעברית ולימדה על ישראל והציונות.
  • בגיל 6 עברה גניה לבית הספר הפולני, ואלכס (שעיה) למד בבי"ס "יבנה".  מייסד ביה"ס היה חיים יוסף לרר ומנהל ביה"ס היה קסלר. אלכס זוכר מספר מורים : שולדינר, אדר, גולדמן וכו'.
  • גניה זוכרת חברה פולניה שהייתה לה בבית הספר בשם ביבקה יבלונסקי. בשלב מסוים נכנסה החברה לתנועת נוער "הצופים" ובעידודה של אמה התרחקה מגניה. כעבור זמן מונה אביה של ביבקה לתפקיד בכיר בעירייה והקשר בין החברות  נותק לגמרי. היא התעלמה לחלוטין מגניה ואפילו שלום לא אמרה לה. גניה נפגעה מאד מיחס זה.
  • הדעות הפוליטיות בבית היו מגוונות. אבא הזדהה עם ארגון "הבונד" והיה בונדיסט פסיבי. אימא הייתה מראשי ויצ"ו בטומאשוב והייתה ציונית  כך היו גם שני אחיה חיים ופישל.סבא היה כאמור חסיד ולא היה ציוני.
  • בבית נאספו מדי פעם חברים רבים והתנהלו ויכוחים ערים על החדשות והאירועים המטרידים שהלכו וגברו, וכיצד צריך לנהוג. האם לעזוב ולעלות לארץ ישראל או לחילופין להגר לארה"ב.

פרוץ המלחמה

  • באחד לספטמבר 1939 פרצה המלחמה עם פלישת הגרמנים לפולין. בימים הראשונים של ספטמבר החלו להופיע בטומאשוב פליטים יהודים (אחר-כך התברר שביניהם היו גם לא יהודים). הם הגיעו במכוניות, בטנדרים ובחלוף הזמן בעגלות ואף ברגל.
  • ביום ה' 7.9.1939 יום השוק בעיירה הופיעו מטוסים מעל העיירה וחלפו הלאה. אך כעבור זמן קצר הם שבו והחלו מטילים פצצות בכל רחבי העיירה ובעיקר על אזור השוק והאזורים בהם התגוררו יהודים רבים. גם בית הכנסת הגדול  נפגע בהפצצה זו.
  • גניה הייתה בחנות העיתונים המשפחתית ברח' לבובסקה בעת ההפצצה החנות לא נפגעה אך בצידו השני של הרחוב נפלה פצצה וכמה אנשים נפגעו. גניה נפלה מההדף אך לא נפגעה והמשיכה לרוץ לעבר הנחל הסמוך כפי שרצו אחרים. המטוסים חזרו והנמיכו טוס תוך שהם יורים על האנשים עם המקלעים ופוגעים בהם. אחד ההרוגים היה הבן של מאנס וגם הבן של דורנפלד.
  • גניה הגיעה לנחל,נכנסה למים והסתתרה שם יחד עם אנשים נוספים, עד הערב ואז הם התחילו לחזור לביתם וליוו את גניה לביתה. השמחה וההתרגשות בבית הייתה גדולה שכן חששו שהיא נהרגה בעת ההפצצה ולכן לא חזרה הביתה.
  • כעבור מספר ימים נכנסו הגרמנים לעיירה כאשר משימתם הראשונית הייתה איתור וחיסול קיני ההתנגדות האחרונים של הצבא הפולני בתוך העיירה ובסביבתה.
  • ואכן הייתה התנגדות של כוחות פולנים באזור והתנהלו קרבות באזורים שונים של העיר וביער הסמוך וכתוצאה מכך עלו באש אזורים שונים בעיירה ובהם בתי יהודים רבים, שנותרו ללא קורת גג.
  • התנגדות הכוח הפולני חוסלה מהר, והגרמנים החלו לארגן את העיירה ופנו ליהודים לקבוע וועד שבאמצעותו הם יהיו בקשר עם היהודים.
  • ימים אחדים לאחר כניסת  הגרמנים התברר כי הגרמנים צריכים לסגת מהעיירה ובמקומם יכנסו כוחות של הצבא האדום. התברר כי הייתה אי הבנה לגבי קו הגבול המדויק שנקבע בין גרמניה לברה"מ בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ מ-24.8.1939 , ולכן הגרמנים צריכים לסגת מספר ק"מ מערבה, והצבא האדום יכנס במקומם.
  • והנה לא חלף אלא שבוע ימים וקצינים סובייטים מודיעים להם כי עליהם לסגת לקו גבול חדש (נהר הבוג) הנמצא כמה ק"מ מזרחה והצבא הגרמני יכנס במקומם לעיירה. הקצינים הבינו את המצב וראו את החרדה שאחזה ביהודי העיירה, ויצאו בקריאה שכל יהודי המעוניין לעזוב את העיירה וללכת מזרחה, הם יאפשרו זאת.
  • משפחת ברנר בדומה לשאר יהודי טומאשוב התלבטו כיצד לנהוג, והדעות לא היו אחידות. סבא פינחס היה בדעה שאין לעזוב ולהתחיל לנדוד מזרחה. הוא הזכיר את המצב בתחילת מלחמת העולם ה-1. אלה שעזבו אז את העיירה הפסידו את בתיהם ורכושם. ולגבי הגרמנים הוא הזכיר כי הם בסה"כ התנהגו בסדר עם היהודים וסבר שגם כעת זה יסתדר ולכן לא צריך לברוח.
  • ואולם מרבית המשפחה העריכו שהפעם זה שונה והגרמנים הספיקו להוכיח בשבוע שהיו בטומאשוב לאן פניהם מועדות.
  • בסופו של דבר החליטה כל המשפחה לעזוב את העיירה יחד עם הסובייטים והגיעו לעיר ראבארוסקה (כ-20 ק"מ דרומית לטומאשוב).
  • לאבא משה היה שם קרוב משפחה אך משהגיעו אליו נוכחו לדעת שאין מקום עבור המשפחה. ההורים איתרו דירה קטנה ושכרו אותה יחד עם 2 משפחות נוספות (משפחת בלנדר ומשפחת גולדשטיין).

מסע הנדודים מזרחה 

תחנה ראשונה – ראבארוסקה, אוקראינה

  • בראבה רשמו את גניה לבי"ס ממלכתי בו לימדו ברוסית. אלכס הלך לבי"ס יהודי שם שפת הלימוד הייתה אידיש (הוא זוכר את שם המורה – מיטלפונקט, אביו של הילל מיטלפונקט הבמאי).

גניה התיידדה בביה"ס עם נערה יהודיה ,בת של קצין יהודי בכיר בצבא האדום והם נהגו להכין שעורים ולשחק בבית החברה,שם לא חסר מאום

  • בסוף יולי 1940 התפרסם צו מטעם השלטון הסובייטי לכל הפליטים ובו צוין כי בתוך זמן קצר יפנו אותם ברכבות לתוך ברה"מ ועליהם לארוז כמה דברים חיוניים למשך 3 ימים.

גניה זוכרת שאימא ריכזה כמה שמיכות וחפצי ערך ובתוכם הפמוטים, וארזה אותם לחבילה. בדלת עמד קצין סובייטי יהודי,שניגש והוציא את הפמוטים ורמס אותם ברגליו בכעס. גניה לא הבינה למה עשה זאת.

  • המשפחה המורחבת יצאה מהבית ויחד עם שאר המשפחות עלו על המשאית והוסעו לתחנת הרכבת שם רוכזו כל פליטי העיר והסביבה.

     במקום המתינה רכבת רבת קרונות. הפליטים נדחסו כ-50 איש בכל

     בקרון

  • משפחת ברנר עלתה  לקרון יחד עם כמה משפחות של חברים מטומאשוב . גניה זוכרת כי לקרון שלהם עלתה אישה צעירה מלשצ'וב עם תינוקת בת יומה על ידיה. התינוקת הרכה לא החזיקה מעמד ונפטרה כעבור מספר ימים ברכבת. האם סירבה להיפרד מילדתה והמשיכה להחזיקה שבועיים נוספים בתוך הקרון ורק אז קיבלו אישור לרדת מהקרון ולקבור אותה.
  • בהגיעם לעיר הגבול "פוטוולוצ'יסק" (בצד הפולני של הגבול הישן שלפני המלחמה) עצרה הרכבת בתחנה ומספר יהודים מקומיים התקרבו לרכבת עם מספר ככרות לחם ונתנו את הלחם ליהודים במספר קרונות. לאחר מכן עברה הרכבת לצד הסובייטי של הגבול, שם נקראה העיר "וולוצ'יסק" שם קיבלו הפליטים מעט מים בלבד.
  • בנקודת עצירת הרכבת בוולוצ'יסק עמד אדם  ועבד בריסוק אבנים. אשתו של דוד חיים, דורה, הייתה ילידת וולוצ'יסק והיא ניגשה אליו ושאלה אותו האם הוא מכיר את משפחתה (משפחת פרנקפורט) ויודע מה עלה בגורלם. האיש הסתכל עליה וקרא לה בשמה ואמר שהוא מכיר את משפחתה ומסר לה פרטים מעטים שידע על משפחתה.
  • הרכבת המשיכה בנסיעה מזרחה אל ערבות סיביר ובסה"כ נסעה כ-25 יום. לבסוף הגיעו לתחנת רכבת במזרח ברה"מ, באזור הנקרא "אלטאיסקי-קריי" בטייגה של סיביר.

תחנה שנייה – אלטאיסקי- קריי, סיביר

  • את פניהם קיבל קצין D.W.K.N שאמר להם "כאן תעבדו, כאן תחיו וכאן תתפגרו". בהמשך פיזרו אותם לצריפים עלובים (באראקים) משפחת ברנר (8 נפשות) חלקה צריף יחד עם שתי משפחות טומשובאיות נוספות : משפחת בלנדר משה (6 נפשות) משפחת גונורוב (5 נפשות) גניה זוכרת כי זה היה באמצע אוגוסט 1940.
  • בתוך זמן קצר סידרו אותם בעבודה. גניה סודרה בצוות חטיבת עצים יחד עם ריבצ'ה בלנדר. אלכס שלא שובץ לעבודה עקב גילו הצעיר יצא לסיורים סביב המחנה כדי לחפש השלמת מזון למעט שקיבלו. הוא הצליח להביא מהיער פטריות, סירפדים (כתחליף מלח) וכו'.
  • אל המחנה לא הגיעו ידיעות כלשהן על המתחולל בפולין ובטומאשוב. גניה זוכרת כי דורה אשת הדוד חיים קיבלה בדואר מעט ידיעות מאחותה שברחה מהעיר וולוצ'יסק (עיר הולדתם) לחרקוב מפני הגרמנים וכאשר הגרמנים התקרבו לחרקוב היא ברחה לטשקנט. אחות זו הגיעה אליהם יום אחד למחנה העבודה והמשיכה לשמור עימם קשר מכתבים עד סיום המלחמה.
  • קבוצות העבודה נדרשו לבצע מכסות עבודה שנקבעו ע"י האחראים ובסוף היום נבדקה המכסה ואז הם קיבלו תלושים למכולת עבור מנת הלחם היומית.
  • רבים מביניהם נחלשו וחלו במחלות שונות בהעדר מרכיבי מזון בסיסיים וויטמינים החיוניים לבריאות הגוף. המחלות הנפוצות היו עיוורון לילה, צינגה ומלריה. מפקדי המחנה שמו לב לעניין והזמינו אספקה של בצל וכבד לשיפור מצב הבריאות, אך עד שהאספקה הגיעה היא קוצצה בדרך עוד ועוד ואליהם הגיע מעט מאד
  • סבא פינחס זילברגלד חלה במלריה ומצבו הגופני הלך ונחלש וכעבור זמן נפטר. המשפחה הביאה אותו לקבורה בחלקה שהוכשרה וקודשה לבית עלמין מחוץ למחנה. (כעבור כמה עשרות שנים הגיע אלכס ברנר למקום בעת שכיהן בשגרירות  הגרמנית במוסקווה, אך לא מצא כל זכר לחלקת בית העלמין בה נקבר סבא פינחס).
  • כך נמשכו החיים במחנה עד ליוני 1941, פרוץ המלחמה בין גרמניה לברה"מ וחבירתו של סטאלין לבעלות הברית.בעקבות זאת הגיע סטאלין להסכם עם ממשלת פולין הגולה בלונדון ובמסגרתו שוחררו כל הפליטים הפולנים שעל אדמת ברה"מ, שהיו במחנות, לרבות היהודים,והותרה להם תנועה חופשית בברה"מ.

תחנה שלישית – ביסק, ברה"מ

  • משפחת ברנר עזבה את המחנה בקיץ 1941 ולאחר תלאות דרך רבות ושהייה של מספר שבועות בשני כפרים בדרך, הגיעה לעיר "ביסק", שם שכרה משפחת ברנר בית .
  • גניה ואלכס שולבו בבית הספר הממלכתי המקומי. גניה גם הצטרפה למאמץ הפרנסה של המשפחה והחלה לעבוד במפעל בירה כפקידה. אח"כ עברה למפעל אחר לייצור אמצעי לחימה.
  • מפולין ומטומאשוב לא הגיעו אליהם שום ידיעות והם לא שמעו דבר על השמדת היהודים שהחלה במחנות ההשמדה בפולין.
  • החיים בביסק נכנסו לשגרה והם עסקו במלאכות שונות לפרנסת המשפחה. יחד עימם היו באזור משפחות נוספות מטומאשוב עימם היה להם יחסי חברות עוד מהעיירה ואח"כ במחנה העבודה ועימם הם הצליחו להעביר את חיי השגרה והנדודים טוב יותר.
  • מבחינת חיי הדת, קיימו המשפחות פחות ממה שהיה מקובל בטומאשוב.  הביקור בבית-הכנסת התקיים בחגים בלבד.
  • גניה זוכרת כי בשנה האחרונה לשהותם בביסק התגברה האנטישמיות בעיר. באותה תקופה החלו לחזור לבתיהם בעיר חיילים ואנשי צבא שנפצעו בחזיתות מול הגרמנים והפכו נכים ומוגבלים. אנשים אלה התקשו להשתלב מחדש בחברה ובתעסוקה ובמקביל הם פגשו בעיר פליטים יהודים רבים שהגיעו לעיר בהעדרם והשתלבו בה, וראו אותם כתופסי הפרנסה שלהם בעוד שהם נלחמו ושילמו בגופם וכעת אין להם לאן לחזור. כל זה הביא להתגברות הרגשות האנטישמיים בעיר כלפי הפליטים היהודים.
  • בעיר החלו להופיע קבוצות של צעירים חוליגנים בעיקר חסרי בית ויוצאי בתי יתומים, אנשים משולי החברה ששנאת יהודים ליכדה אותם. קבוצות אלו הטילו מורא על היהודים  ומדי פעם פגעו בהם.
  • אבא משה עסק בסחר חליפין בשוק של העיר כפי שעסקו מרבית הפליטים היהודיים וגם שאר בני המשפחה תרמו כל אחד בתחומו לפרנסת המשפחה.
  • ידיעות על המלחמה ועל קורות היהודים כמעט ולא הגיעו אליהם פרט למה ששודר בתחנת הרדיו הסובייטית ע"י השדר היהודי הנודע לוויטן, ששידר בקולו העמוק והדרמטי בדרך כלל   על ניצחונות הצבא האדום על הגרמנים למשל בקרב על סטלינגרד.
  • בקיץ 1944 כבר נסוגו הכוחות הגרמנים ממרבית שטחה של פולין כשהצבא האדום תוקף והודף אותם מערבה כל הזמן.
  • השלטונות הסובייטים, בתאום עם הממשל הפולני בגולה, החלו לפעול לאיתור הפליטים היהודים בכל רחבי ברה"מ במטרה להעבירם לפולין. (רק אלה שהביעו רצון לחזור).
  • ואכן הפליטים היהודיים בביסק התבקשו להיערך בתוך זמן קצר לנסיעה מערבה לעבר פולין. משפחת ברנר קיבלה הודעה שעליה להתארגן במהירות ולהגיע לתחנת הרכבת של ביסק שם המתינה רכבת עבור הפליטים.
  • לאחר עליית הפליטים לרכבת היא החלה לנוע מערבה לעבר פולין. הנסיעה הזו נמשכה ימים ארוכים ובסופה הם הגיעו לעיר שצ'צ'ין שעל גדת נהר האודר בצפון מערב פולין (שטטין, בשמה הגרמני, הייתה עיר גרמנית לפני המלחמה).

תחנה רביעית – שצ'צ'ין, פולין

  • שצ'צ'ין ש – 65% מבתיה נהרסו, הפכה בתוך זמן קצר למרכז קליטה ענק של יהודים פליטים שחזרו מברה"מ. הסיבה לכך הייתה שתושבי העיר הגרמנים החלו לעזוב אותה עם התקדמות הצבא האדום מערבה ונסיגת הצבא הגרמני.כאשר הכוחות הסובייטים עמדו בשערי העיר נסו שארית תושבי העיר הגרמנים לעבר גרמניה.
  • הפולנים, בשת"פ עם הסובייטים, מצאו את שצ'צ'ין פנויה מגרמנים ולכן מתאים להעביר לשם פליטים יהודים ופולנים.
  • משפחת ברנר הגיע לאחת השכונות של שצ'צ'ין יחד עם חברים נוספים מטומאשוב והתמקמה שם באחד הבתים באופן זמני. בינתיים נודע להם כי התושבים הפולנים החדשים  אינם אוהבים את נהירת היהודים לעיר והיו אף שמועות על התנכלות ופגיעה ואף רצח של יהודים
  • גניה מספרת על אירוע משמעותי שאירע לה. היא ודודתה דורה החליטו לצאת למרכז העיר. לשתיהן היה שיער בהיר ועיניים בהירות ונראו כפולניות. גניה דיברה פולנית שוטפת ודורה לא ידעה מילה ולכן שתקה.
  • הן עלו על טראם (קרון חשמלי על פסים) בכיוון מרכז העיר, ובדרך פנתה גניה לאחד הנוסעים לברר היכן לרדת במרכז. מאחריהם עמד בחור צעיר שהצטרף לשיחה ושאל אותן לאן בדיוק הן רוצות להגיע. גניה השיבה כי הן מחפשות דירה  להשכרה באזור מרכז העיר. הצעיר שכנראה חשב אותן לפולניות השיב להן כי יתכן ויש לו משהו להציע להן.
  • הבנות ירדו עימו מהטראם והוא הובילן לעבר בניין מגורים שלם ללא פגע שנראה חריג לעומת ההרס מסביב.
  • הצעיר הפולני הכניס אותן לדירה גדולה ומרוהטת לחלוטין, ונראה כי הדיירים פינו אותה לפני זמן קצר. הכול בדירה היה מרווח ומסודר בטוב טעם. הצעיר אמר להן שלצורך מסירת הדירה להן צריך להסדיר העניין במשרד הרישום העירוני והוא התנדב כמובן להתלוות אליהן לשם (נראה שהיו לו כוונות לגבי גניה). בהגיען למשרד הוא הציגן בפני הפקיד האחראי כפולניות שהגיעו לעיר למטרות עבודה. גניה הציגה את עצמה בשמה המלא שהיה שם ניטראלי ולא מעורר חשד.
  • האחראי לרישום אמר שהוא שמח שהוא יכול למסור את הדירה באזור זה לאזרחית פולנית ולא ליהודים והוא מנסה בכל דרך למנוע מיהודים להגיע לאזור המרכז.
  • גניה ששמעה זאת נכנסה ללחץ גדול וחיפשה דרך לחמוק מהמקום ומהצעיר הפולני שהסדיר לה את הדירה, אך הוא לא ויתר וכשאמרה כי היא צריכה ללכת להסדיר משאית להעברת הרהיטים, הם הרגיעו אותה ואמרו שהם יטפלו גם בארגון משאית ובקשו את כתובתה. כאן התגברה החרדה של גניה. גניה התעשתה ולחשה לדורה ברוסית לחזור למשפחה ולספר להם את כל מה שהתרחש ושיארזו את החפצים המעטים וימתינו למשאית. גניה נשארה במשרד הרישום להמתין למשאית ומשהגיעה היא עלתה עליה אך הצעיר הפולני לא הרפה והצטרף אליה על המשאית
  • כשהגיעו לבית המשפחה ונכנסו פנימה נוכח הצעיר הפולני כי משפחתה של גניה היא משפחה יהודית. הצעיר שחש מרומה התרגז מאד ואיים כי יהרוג את גניה ששיקרה אותו ולא מסרה את האמת לגביה ואף איים באקדחו.
  • כמה מבני המשפחה נטלו יוזמה והחלו להרגיעו ולפייסו והצליחו לארגן בקבוק וודקה וכיבוד מתאים והצליחו להרגיעו ולשכנעו שיש להם קשרים עם גורמים בהנהלת העיר ולא כדאי לפוצץ את העניין ואז כולם יינזקו כולל הוא.

הצעיר הפולני נרגע לבסוף ועזב את המקום והמשפחה נסעה לדירה החדשה יחד עם המשפחות היהודיות הנוספות, וכל משפחה התמקמה בדירה נפרדת.

גניה, שמשפחתה והיא חשו כי הסכנה לגביה לא חלפה, החליטה לעזוב את הבית ולהשתלב בקיבוץ "דרור" בעיר שאורגן ע"י שליחי עלייה ב'.

  • אנשי עלייה ב' פעלו באותה תקופה בהקמת קיבוצים בכל עיר ששוחררה מהכיבוש. הקיבוצים חולקו לפי קבוצות גיל ובמסגרתם למדו הצעירים עברית ושאר לימודי ארץ ושראל, והוכשרו לעליה ארצה.
  • כעבור כחודש וחצי בשצ'צ'ין קיבלה הקבוצה שלהם הנחיה להתכונן לעזיבת שצ'צ'ין בתוך כמה ימים. ואכן כעבור מספר ימים יצאה משפחת ברנר עם כל הקבוצה לעבר הגבול הצ'כי. בדרך הם עשו חניית בינים בעיירה קלצקו בקרפטים הפולניים.
  • בוקר אחד סידרו את הקבוצה בסדר מעין צבאי והצעידו אותם לעבר הגבול הצ'כי, שם המתינו שומרי גבול שבחלקם היו אנשי עלייה ב' מחופשים לקצינים פולניים וצ'כים ודאגו שהמעבר יהיה חלק.
  • לאחר חציית הגבול הגיעה הקבוצה לכפר בשם "פוק אוברליין". בכפר זה היה מחנה  מעבר גדול מאד ושם שהתה הקבוצה כחודש ימים. במחנה זה חיו האנשים בקבוצות מאורגנות עפ"י שמות קיבוצים.
  • במחנה זה התחתנה גניה עם בן זוגה, בחודשים האחרונים, חיים סחיש. אך גניה נאלצה להיפרד ממנו ולהמשיך עם קיבוצה לכפר "לייבהיים". אלכס גם היה עימה בקבוצה. הפרידה לא נמשכה זמן רב והזוג הצעיר התחבר מחדש כעבור זמן קצר.
  • בזמן הזה חולקו הצעירים לקבוצות פליטים שנקראו D.P.  (פליטים חסרי אזרחות) והקבוצה של גניה וחיים עברה לעיר בשם "וואצלאר" בגרמניה.
  • ההורים של גניה ואלכס נותרו במחנה הגדול  "פוך אוברליין".
  • גניה ובעלה חיים נשארו עם קבוצתם בוואצלאר כ-3 שנים ובתקופה זו הם הצליחו לארגן העברה של ההורים אליה.
  • אלכס שהצליח להשלים את לימודי התיכון בביסק והיה תלמיד מצטיין, חיפש מקום בו יוכל ללמוד באקדמיה. לבסוף הוא התקבל לאוניברסיטה במערב ברלין שם השלים את הדוקטורט בפיזיקה גרעינית.
  • באוגוסט 1949 התארגנה הקבוצה של גניה ובעלה לעליה ארצה. הקבוצה הועברה לאיטליה לחוף הים האדריאטי לעיר הנמל בארי ושם עלו על האוניה "עצמאות" והפליגו לארץ.
  • עם הגעתם לארץ הם הופנו למעברה "נווה חיים" ליד חדרה שם שהו כחצי שנה.באותה עת התקבל בעלה חיים לעבודה בבנק הפועלים (אז הלוואה וחסכון) בתל-אביב והם עברו למעברת סלמה בדרום ת"א .
  • וכך לאט- לאט החלה המשפחה להסתדר במדינה הצעירה.

רשם את העדות : יחיאל נרקיס