היסטוריית המשפחה

תמונות

קורות המשפחה בשואה

 עדותה של הבת חווה אבני

ראיון שניתן למורשת לתולדות לובלין והסביבה

TOMASZ CZAJKOWSKI המראיין –

 תאריך ראיון – 24/9/2009

מקום- ביתה של חוה אבני בית מוגן למבוגרים בחיפה.

שאלה:

אני מעוד מעוניין שתציגי את עצמך ואת תאריך הלידה . מתי נולדת והאם ביוזפוב? וכמו כן ספרי לי על משפחתך ועל ההווי והמנהגים בחיי היהודים  בהיותו בן 48 ויחסי יהודים ופולנים עד מלחמת העולם ה-2.

וכמו כן ספרי לי האם את זוכרת את הסבים ומה היה מוצאם?

תשובה:

שמי חוה אבני (מהבית לפני נישואי –מימון) נולדתי ב22/8/1922 ביוזפוב – מוצא הסבים מצד אבי היה מאלכסנדרוב – כפר גדול לא רחוק מהעיירה יוזפוב שעד פרוץ מלחמת העולם ה-2 התגוררו בה 3000 תושבים מהם כ 2000 יהודים ו 1000 פולנים. רוב היהודים התגוררו במרכז העיירה סביב השוק (רינק) ומסביבה הפולנים בבתים בודדים או בכפרים.

שאלה – במה עסק אביך?

אבא היה מורה ומנהל של בית ספר האורתודוקסי מתקדם שבו לימדו גם עברית

0את ההבדלים בין ביה"ס אורתודוקסי רגיל (חדר) לביה"ס אורתודוקסי מתקדם אסביר אח"כ לפי הצורך.

את בית הספר היסודי סיימתי ביוזפוב וכמה שנים בתיכון בטומשוב לובלסקי (עיר מוצאה של אימי – אצל הסבים) – כי ביוזפוב לא היה בית ספר תיכון.

אבי היה דמות מוכרת ומכובדת (שמו ופועלו מוזכרים ומופיעים בספרו של פרופ' ולדיסלב צ'ביק – תולדות יוזפוב בפולנית שיצא בשנת 1992 בז'שוב בעמודים 133 142.

אבי ז"ל נפטר שנה לפני המלחמה באפריל 1938 (מסיבוך דלקת ריאות) בהיותו צעיר רק בן 48 וכל העיירה התאבלה יחד איתנו עם המשפחה.

לאחר מותו של אבא המצב הכלכלי בבית הורע ואחותי המבוגרת שהייתה כבר אז בארץ (פלסטינה) עוד מראשית שנות השלושים בין ראשוני קיבוץ שפיים התחילה לדאוג להביא אותי ככל המוקדם ארצה ואחר כל להביא את הילדים היותר צעירים ממני- וכדי לזרז את תהליך קבלת הסרטיפיקט (אישור) עבורי יעצה לי לצאת לקיבוץ הכשרה שמשם (אולי במסגרת עלית הנוער כי טרם מלאו לי 18) תצליח לזרז את בואי אליה

היינו שישה ילדים: אחותי הבכורה בארץ בפלסטינה

0כבר מראשית שנות השלושים) אחר מבוגר ממני (אפרים) שעבר את המלחמה ברוסיה והגיע ארצה בשנת 1948 ושלושה ילדים יותר צעירים ממני 2 בנים ובת קטנה שנשארו לתקופה קצרה עם אמא (עד מותה) וניספו (לשברון ליבי) באקציה הנוראה שהתרחשה ביוזפוב ב13 ליולי 1942.

הילדים עוד לפני האקציה נשארו בלי גם אמא שנפטרה כבר בחודשים הראשונים של המלחמה עם כניסת הגרמנים. הייתה תמיד אישה חולנית נשארה גם בלי תרופות ובתנאים קשים ביותר – ואחרי מותה הילדים נלקחו לדודים בני משפחה וניספו אח"כ יחד איתם באקציה. (כל הפרטים האלה נודעו לי אח"כ כי המלחמה מצאה אותי כבר מחוץ לבית במקום ההכשרה לפי המלצתה של אחותי. בעיר לוצק שנכבשה ע"י הרוסים ולא יכולתי לשוב הביתה ליוזפוב שנכבשה ע"י הגרמנים. על כל המצב והמצוקות שפגעו בבית ובילדים סיפר לי אחי הגדול שנאלץ לברוח מהגרמנים ובדרכו לרוסיה עם עוד פליטים הגיע אלי ללוצק. והסיפור הוא שבימים הראשונים של פרוץ המלחמה מההפצצות הגרמניות עלו באש כמעט מחצית מספר הבתים שהתגוררו בהם היהודים שנאלצו למצוא להם מקלט חדש וכך הגיעו בהצטופפו בביתנו הדו משפחתי ששרד מהשרפה רבים מבני המשפחה ואחרים – והמצוקה הייתה גדולה והמצב הזה אולי גם הקדים את מות של אמא ז"ל.

שאלה – מבקש שתמסרי את שמות בני המשפחה וגיל הילדים.

תשובה:

שם אבי- יוסף הרש מימון

שם אימי – חיה מבית בלייכר מטומשוב לובלסקי

שלושת הילדים הקטנים בעת האקציה היו: מנשה, ליפא, חנהל'ה.

אני הייתי בת  ½ 17

מיקומו של בייתנו הדו משפחתי עמד בשורה אחת מאחורי בתי השוק מול בית הכנסת הגדול, כך, שמחלון חזית בייתנו ראינו ישירות מעל מגרש פנוי בין עצים את הכניסה לבית הכנסת.

(שבו לפי האזכור בספרו של פרופ' צביק אבא הכריז על ייסוד סניף של מפלגת "אגודת ישראל").

שאלה – איך היו היחסים בין התלמידים והיהודים בביה"ס לפני המלחמה?

תשובה:

לא זכורים לי מקרים של התנגשות מיוחדים אולי לא אישית אפשר לומר היה נוח – כי הייתי כל השנים תלמידה מצטיינת ולא מעטות גם מקרב חברותי הפולניות נעזרו בי בהכנת שיעורים ועוד…

את אווירת המתחים בין יהודים ופולנים בעיירה היינו מרגישים בשנות האנטישמיות שגברו במיוחד בימי שני בשבוע שבו היה מתקיים השוק (היריד) כשהיו מגיעים האיכרים מכפרי הסביבה עם תוצרתם החקלאיים בעגלות רתומות לסוסים ורוב הקונים היו יהודי העיירה. עם סיום המכירות כשהפרוטות היו בכיסים רבים היו שותים ומשתכרים ואז גבר הפחד – אך לי לא זכור אם הגיע מתישהו להתנגשויות/תגרות ממש.

כן היו לנו גם שכנים פונים בקרבה  או יותר מרוחקים שמות המשפחות המעטות שזכורות לי עדיין הם:

MASKO

KRZACZEK

KRYZANOWSKI

PASIERBIEWICZ

וכמובן משפחתו של ראש העיירה (הסולטיס) איז'צקי – אדם בעל השקפות מתקדמות ויחס אוהד כלפי היהודים.

IZYCKI

וכאן אלי לציין במיוחד את הקשר עם ידידתי עד היום קריסטינה גונטאז' ומשפחתה והקשר שנוצר מחדש התרחש בנסיבות מרגשות במיוחד . בשנת 1988 בביקורי הראשון אחרי המלחמה במסגרת השתתפותי בקונגרס ששל אגודת יאנוש קורצ'ק ובליווי בני הבכור יצאנו לביקור ביוזפוב עיירת הולדתנו מבלי שתהיה לנו כתובת מסוימת ובלי הידיעה מי נשארו ואמצע בחיים על כן צעדנו הראשונים הופנו אל בית הקברות למקום קבורתו של אבא שהיה חרות מאד בזיכרון מאחר שקברו היה צמוד לביתן קבורתו של רב העיירה שהלך לעולמו לפני שנים ואבי שהיה תלמידו האהוב החליטו מוסדות הקבורה בקהילה לטמון אותו על יד קיברו של הרב ומאחר ששמעתי ממבקרים קודמים שבית הקברות לא ניזוק, הלכנו בבטחון לפחות למפגש ולביקור זה.

 כך שעוד לפני כניסתנו לעיירה הלכנו דרך השדות בכיוון לבית הקברות שהיה במרחק של ק"מ או שניים מחוץ לעיר. ובאמת מצאנו שטח מגודר מסודר ?????? מצבות שראינו מרחוק אך בכניסתנו והליכתנו ישירות לכיוון הביתן ,לא מצאנו זכר ממנו, רק חלקי יסודות ומאחר שזכרתי בדיוק את מקום הקבר והמצבה של אבא , חפרתי בידי באדמה שהייתה באותו אזור מכוסה בגידולי פרא ועשב גבוה ובשברון לב עזבנו והפננו את צעדינו אל העיירה עצמה בתקווה לפגוש מישהו אולי מוכר מלפני חמישים שנה. לא הייתה לנו כל כתובת מסויימת. מרחוק ראינו את הגג של בית הכנסת היחידי שבלט בגלל גובהו מבין יתר הבתים ובעקבות מראה זה פנינו כי זכרתי שבייתנו עמד מולו במרחק לא רב. וכך בהליכתנו בכיוון הזה עברנו דרך חצר בית פרטי ופתאום יצאה לקראתנו אישה ובראותה אותנו בקריאה נרגשת "חוצו' מה את עושה פה". הייתי המומה כי אני לא הכרתי אותה. עמדה לפני אישה שנראתה בעיני הרבה יותר מבוגרת ממני שאלתי לשמה והיא ענתה – אני קרישה גנטאז'.

הלכנו יחד לבית הספר אפילו לאותן הכיתות ושנה אחת ישבנו על אותו ספסל. אחרי ההלם הראשון נזכרתי בה ומאז  אנו שומרות על קשר הדוק איתה בהתכתבות ובביקורי הדדיים מידי כמה שנים. היא עם בעלה הנכה קיבלו אותנו בחמימות בביתם הדל מאד וסיפרו לנו על כל האירועים ???? שעברו על העיירה בימי המלחמה ושלא נשאר בה אף יהודי אחד אחרי האקציה מלבד אישה אחת שבגיל 3 הוסתרה אצל משפחה פולנית היחידה ששרדה גדלה אצל המשפחה הזאת ואף השיאו אותה כשבגרה עם בנם והיא לא זכרה אפילו את שם הוריה כשנפגשנו איתה בביקורנו השני לפי בקשתה אך מלבד דמעותינו לא נודע לנו מפיה כל דבר על מה שהתרחש בימי המלחמה.

בביקור השני עם בני הצעיר ועם שלוש בנות אחותי (משפיים) כמובן עלינו שוב לבית הקברות ואז לאחר שבית הקברות נוקש ונוקה מהצמחייה הסבוכה שכיסתה אותו (בטיפולם של תלמידי בית הספר מישראל 9 שמעתי פתאום קריאה נרגשת מאחת הבנות! מצאנו את המצבה של סבא!

היא הייתה מונחת מנופצת על יד שרידי היסודות של הביתן הרב אך לא הייתה חסרה בה אף אות מהחרוטות עליה – ורק כעבור שנה או שנתיים בביקורנו הנוסף הצלחנו להקים ולשפץ אותה מחדש (גם בעזרתו ובתמיכתו האדיבה של ראש המועצה המקומי הנוכחי שאיתו יצרנו קשר ( עד היום) וכמובן גם הקשר עם קרישה נמשך עד היום. היא וילדיה הבוגרים גם כן ביקרו כמה פעמים בישראל – השגתי להם אישורי עבודה לתקופות מסוימות.

באותו ביקור ראשון ביקשנו ממנה עזרה ואפשרות לבקר ולהיכנס לבית הכנסת וזה ניתן לנו.?????????

בנקודה זו עלי לציין שהדברים מעכשיו לא כתובים כרונולוגית אלא כתשובות לשאלות של המראיין מתורגם מהדיסק הראיון בשפה הפולנית

תיאור בית הכנסת – בביקורנו הראשון מצאנו וראינו בניין שניתן לזיהוי כמעט כפי שהיה, אך בכניסתנו פנימה מצאנו חורבה ולא נשאר מתוכנו וממראהו הקודם מלבד התקרה הגבוהה(לפחות קומתיים גובהה) בצבע תכלת עם כוכבי זהב… יתר החלל היה ריק עם קירות מלוכלכים ומעופשים ולאורכם סביב בגובה כמה מטרים צבוע פס שחור. המלווה הסבירה לנו שבימי הכיבוש הגרמני בית הכנסת שימש מחסן לאחסון תבואה ואספקות אחרות לצבא. ובזיכרוני היה עדיין חרות אולם גדול מלא אורות ממנורות תלויות יפות בימה עגולה באמצע עם כמה מדרגות משני צדדיה ובמרכזה שולחן גדול מכוסה במפת קטיפה אדומה שעליו היו מקריאים מספר התורה בימי שבת וחגים. ספרי התורה היו בקבוע ממוקמים בארון הקודש שבקיר שבאולם מול הבימה מכוסה בפרוכת רקומה.

סביב הבימה היו ספסלים לישיבת המתפללים , הקירות היו מסוידים בצבעים בהירים ששרידי כתמים בודדים בצבצו עדיין על הקירות. כן נשארו במקומם החלונות הקטנים בגובה הקומה השנייה ממקום עזרת הנשים. הבטתי כלפי מעלה ואף נזכרתי והבחנתי בחלונצי'ק הרביעי מצד שמאל – שממנו הזיתי לראות את פני אימי וסבתי בתפילתן בחגים תקפה אותי חולשה והלב דאב. בביקורנו השני כעבור ארבע שנים מצאנו בר את בנין בית הכנסת מחודש ומשופץ ששימש ספריה עירונית ופינות קריאה ועיון בקומתו הפנימית השנייה ועל לוח במקום ארון הקודש הקדשה לזכר הקהילה. קיבלנו אישור להנצחת יהודי המקום פינת זיכרון ובחדר הכניסה המשופץ ?? רכשנו ארון מתאים ובו כמה דברי מזכרות מהווי היהודי – ספרים על תולדות יהודי העיירה, תמונות ועוד (הארון מזוגג סגור והמפתח בידי הספרנית האדיבה.

כפי שכבר הזכרתי ביתנו עמד לא הרחק מול הכניסה לבית הכנסת.

* מההפצצות והשרפה עם פרוץ המלחמה ( גרמניה פולין ) הוא שרד ואף התגוררו בו רבים, אך בשלבי סיום המלחמה נהרס ובמקומו נבנה ועומד בית ספר.

אחרי מותו של אבא ז"ל ב1 אפריל 1938 מצבנו כמובן הורע ואפילו לא זכור לי ממה שהתקיימנו (נדמה לי שמקצבה קטנה של ביה"ס שנתמך ע"י הקהילה המקומית) ואז אחותי (כפי שכבר הזכרתי) שהייתה כבר בארץ התחילה ללחוץ ביתר שאת שאצא להכשרה ומשם יקל עליה לזרז את עלייתי ארצה אולי דרך עלית הנוער מאחר שטרם הייתי בת 18.

וכך אחרי שנת אבל באפריל והקמת המצבה לאבא עזבתי את הבית ונסעתי למקום ההכשרה בעיר לוצק שבמזרח פולין. כעבור חודש וחצי בסוף חודש מאי נבחרתי ונשלחתי לקורס חובשים בוורשה. שאורגן מטעם ההגנה בפולין בהשתתפות בנות מכל התנועות הציוניות ( טובת בחירתי הייתה כנראה בכך שרוב אנשי ההכשרה היו כבר מבוגרים שהו שנים מספר בהכשרה הזאת בציפייתם לעליה שבוששה לבוא שעוד לא נראתה באופק) וכן נדרשה ידיעת השפה הפולנית הטובה כי הקורס התקיים בשפה הפולנית לאנשי המקום בנוסף לגילם לא שלטו כל לכך בשפה ולי היו תעודות וציוני הצטיינות במיוחד בלשון זו שבה שלטתי היטב.(את סיבות השוני בידיעותיי אסביר אולי בפרק הבא).

הקורס ערך כחודשיים ועם שובי אחריו ללצוק כעבור זמן קצר ביותר (פחות מחודשיים) בספטמבר פרצה המלחמה נותקתי מהבית שהיה בשטח שנכבש ע"י הגרמנים ואני נשארתי בשטח הכיבוש הסובייטי. כעבור חודשיים בסוף חודש אוקטובר הגיע אלי ללוצק אחי הגדול שברח עם יהודים רבים מהנאצים וממנו נודעו לי קורות המשפחה והבית ומצבה של אמא! הילדים באותם ימים ראשונים  של המלחמה. כשלושה ימים לאחר בואו אלי העירו אותי בלילה והודיעו לי (בשם הנהגת המקום שמציעים לי להצטרף לעוד שניים בחורה ובחור שינסו לעבור לא לגאלית את הגבול לרומניה בדרך לפלסטינה. התייעצתי עם אחי וקיבלתי את הסכמתו "ליציאתי" זו.

שלושתנו נבחרנו ,כשפני ניסיון" לבריחה זו כי רוב האנשים שהגיעו ללוצק כוונו ויצאו לווילנה בתקווה שמשם יוכלו להגיע מתישהו לארץ.

* קורות ההרפתקה הזאת מסופרים בספרו של דוד לניר "אורוס" אחד מהשלישייה שלנו.

במסגרת זו אולי אספר רק על אחד הפרקים "ממסע" זה . בעת שישבתי בבית הסוהר בצ'רנוביץ' (רומניה) לאחר שנתפסנו בעוברנו את הגבול ונידונו לחודשיים מאסר. וצחוק הגורל והמציאות ההיסטורית בתא הגדול של בית הסוהר ישבנו יחד עם קבוצת יצאניות (אחרי ? לילי מאיים?) והמוזר עוד יותר היה בקבוצה של כ-  10 בנות יהודיות קומוניסטיות שנתפסו ברצותן לעבור את הגבול לאזור הסובייטי – אנו שתי הבנות לפלסטינה והן עשירייה לרוסיה – 2 מהן לאחר שנים לא מעטות פגשתי במקרה בארץ.

בין כותלי בית הסוהר חיינו שלושת הקבוצות השונות והמשונות ממש באידיליה בלי ויכוחים פוליטיים חילקנו אין את ארוחותינו המשביעות ששתינו היינו מקבלות מאנשי סניף הסוכנות הציונית במקום ועל ידי דאגתו וטיפולו המסור בנו של עו"ד גלאובך שהיה נשיא כבוד של הנוער הציוני בעיר.

שאלה – לאפיה השתייכה המשפחה? מה הייתה השקפת עולמו של אביך האם השתייכתם למשפחות חרדיות?

תשובה

לא חרדית סתם אלא חרדית ביותר. אבא אמנם שהיה בנו יחידו (בין ארבע בנות) של חסיד הרבי מגורה שבנעוריו היה מבלה יחד עם הסבא ( מנשה מימון) בימי החגים בחצרו של הרבי – גדל ובגר למתנגד מובהק (שפירושו אנטי חסיד- אך נשאר חרדי עמוקות ששמר וקיים את כל ציוויי התורה – המצוות – הכשרות קיום החגים ושמירת השבת.

יום השבת

יום השבת התחיל כבר ביום שישי – בליל השבת עם הדלקת הנרות שעליהם ברכה אמא על שולחן שהיה כבר ערוך לסעודת ליל השבת ואבא עם הילדים (הבנים) הלך לבית הכנסת עם שובו ישב על מקומו הקבוע סביב השולחן ( "שאנו הילדים לא העזנו אף לשבת עליו" ) בירך על היין והחלות המכוסות במפית רקומה ורק אז התחלנו בסעודה בליווי זמירות – שירה בין מנה למנה.

למחרת בשבת בבוקר אחרי שתייה קלה אבא שוב הלך לית הכנסת להתפלל עד הצהריים (ואנחנו עם אמא נשארנו בבית) ובהמשך כל אותו היום (החל מערב שישי היה עלינו לשמור על כל ציווי השבת. לא להדליק אור – לא לגעת בדברים או חפצים הקשורים בהדלקה. בחורף לחימום הבית היה מגיע גוי של שבת להדליק אש בתנור וסעודת הצהריים כללה במיוחד צו'לנט שהוכן עוד ביום שישי בתנור אפיה (ששמר את החום במשך 24 שעות מיום שישי בצהריים ועד סעודת השבת בצהריים.

הכנת הצ'ולנט היה די מורכב היה לזה סיר גדול עמוק (מחימר שרוף או ברזל יצוק?) ובתוכו שכבות שכבות של גריסים בשר בקר או עוף תפוחי אדמה והבולט שבהרכב הצוואר של אווז או עוף אחר ממולא בבשר או קמח עם גלידי שומן.וביצה תפור מונח למעלה עם תוספת כמובן קצת מלח ופלפל מעט מים לכיסוי התכולה מכוסה היטב ומוכנס לתנור החם שבמשך 24 שעות היה מתבשל ומשחים היטב טעמו וריחו זכור לי עד היום. בנוסף בשבת בצהריים עוד לפני הצ'ולנט הוגשה מנת כבד קצוץ או דג ממולא – גפילטעפיש ולקינוח קומפוט קר מפירות מיובשים. ושוב כל הארוחה בין מנה למנה הייתה מלווה בשירת הזמירות. לאבא היה קול ערב אנו הילדים היינו מתלווים לשירה – אלי – אבא מידי פעם היה שולח מבט כמבקש שלא אצטרף לשירה (כי קול אישה פסול ולא מותר להשמיע) ואני אז רק ילדה נערה צעירה.

שמירת האיסורים ערכו עד מוצאי השבת עם בא הערב ואז אבא שוב ברך על היין – הבדלה- המבדיל בין קודש לחול ואיחל לכולנו שבוע טוב. עוד אחד הריחות שזכורים מהשבת הוא ריחו וצבעו (השחום של החלב שהוכן מעל תנור האפייה ושמר על החום שהיינו שותים בשבת בבוקר.

על מידת החומרה בשמירת השבת – אספר עוד פרט קטן עלי. בשבתות לא היינו הולכים (הילדים היהודים) לבית הספר וקרה שלאחת השבתות מנהל בית הספר (מובן פולני) ציווה עלינו להגיע בשבת כי עמד להגיע המבקר המחוזי של משרד החינוך להיות נוכח בהעברת שעור של אחד המורים החדשים- וגם אני ???? – הלכתי לבית הספר בזמן ארוחת השבת. כשלאבא נודעה סיבת העדרי ביקש וציווה על אמא לא להשאיר לי את הארוחה עם שובי הביתה- כמובן שאמא " היהודייה" לא עמדה בציווי הזה ובהסתר כמובן השאירה לי את הארוחה.

ואם לתאר את חג "יום הכיפורים" עדיין עובר בי רטט, אווירתו הכבדה אותו ערב ויום המחרת התחילה כבר בארוחה המסיימת (מפסקת) לקראת מחרת יום הצום. ושוב עם ערב שגם אמא הדליקה וברכה על הנרות בנוכחות כל בני המשפחה –ואבא אחרי תפילתו העמיד אותנו הילדים בשורה לפי סדר הגילים ועבר לאורכה בהניחו יד מברכת על ראשו של כל אחד מאיתנו. היינו קצת מפוחדים כי בחדר האירו רק אורות הנרות והתחיל כבר להחשיך עם צאתו של אבא והבנים לתפילות בבית הכנסת שבו נשאר לכל הלילה בתפילות.

הבנים שבו הביתה ולמחרת התחילו איסורי הצום למבוגרים שהתחיל עוד עם סיום הארוחה אמש הצום חל על המבוגרים החל מגיל 12 לבת וגיל 13 לבן. גם אני שהייתי די רחוקה מאמונות אלה לא הרשתי לעצמי לעבור על ציווי זה וזה הקשה עלי במיוחד שהייתי צריכה לטפל ולעסוק בהגשת האוכל לאחי הצעירים ממני.

אמא התפללה במשך יום הכיפורים בעזרת הנשים בבית הכנסת ואני כילדה במשך היום הייתי מבקרת אצלה אותה – וכן לא אשכח את תלבושתה שמלתה הלבנה והצעיף הלבן שאותם הייתה לובשת עוד עם הדלקת הנרות (בערב שלפני) תלבושת ששמרה עליה עוד מימי חתונתה.

גם חג הפורים זכור לי היטב וזאת כבר במצב רוח ואווירה שמחה עם הקראת ספר "המגילה" (שאותה היה מקריא אבא גם לפני מיטת חוליה של סבתא. משלוח מנות שהיה מפירות הארץ.

גם הכשרות הייתה שמורה בבית בקפדנות מחמירה (ושוב המקרה שלי באירוח חברים).

שאלה – שפת הדיבור בבית?רק יידיש!

              אולי את זוכרת איזה שירים ביידיש ובפולנית?

תשובה :

כשעדיין הייתי ילדה שרתי את שירו של המשורר  אסניק ושני שירים ביידיש של גבירטג.

מקור ידיעתי הטובה והשוטפת כל כך של הפולנית?

כבר בשנות ילדותי/נעורי הגיעה לעיירה שלנו – יוזפוב – משפחה יהודית קצת מתבוללת מלבוב. הייתה להם גם בת בגילי אנדג'ה שנפשותינו נקשרו ביום הראשון להגעתם (במשך שנים קראו האחיות הסיאמיות).

בביתה דיברו רק פולנית וכמובן גם השפה ומאחר שרוב שעותיי הפנויות הייתי מבלה עם אנדג'ה בביתם השפה הפולנית והאקצנט כמובן גם בלימודים "עשוני" לדוברת פולנית כמו ,שיקסה, בנוסף לקריאה פשוט חולנית של ספרים וכן זכור לטוב העיתון "מאלי פשגונד" בעריכתו של יאנוש  קורצ'ק שאותו הייתה מקבלת אנדג'ה. שתינו גם עזבנו באותה השנה את יוזפוב אנז'ה עם משפחתה עברו שוב ללובלין ואני כפי שכבר הזכרתי ללוצק. בדרך לשם ביקרתי את אנז'ה בלובלין ובימי המלחמה כבר בהיותי ברומניה בדרכי לארץ קיבלתי ממנה את הגלויה האחרונה דרך הצלב האדום שהיא עם הוריה הוגלו לאיזביצה ובזאת הסתיים הכול הגלויה שלה שמורה עימי עד היום. והם ניספו.

שאלה – ילדות/נעורים וחיי היהודים ביוזפוב לפני המלחמה (בעקבות הזכרון)?

תשובה:

נחשבתי לילדה חכמה בעלת זיכרון מופלג תמיד הזכירו זאת שהייתי מזכירה אירועים שזכרתי מגיל שנתיים כשעוד התגוררנו בדירה שכורה עד שהסתיימה בנית הבית שלנו – זכרתי כל פרט מהסידור בדירה ועוד דוגמאות למכביר. ומראשית שנות ילדותי כשרק למדתי לקרא מגיל 6 הייתי מכורה לקריאה קריאת ספרים וכול אות מודפסת.

בבית (שטרם הייתה תאורה חשמלית בעיירה) הייתי קוראת לאור עששית וכשהיא נכבתה על ידי ההורים בגלל השעה המאוחרת בלילה היית מדליקה לי נר בהיחבא.

בגיל צעיר מאד קראתי כמעט את כל הקלסיקאים הפולנים והרוסים – אתה שואל על הסופר ב. זינגר שכתב ביידיש כמובן שמעתי כי אחד מגיבורי סיפרו "העבד" מוצאו היה מיוזפוב.

בהזדמנות עלי להזכיר ולציין שבעיירתנו יוזפוב היה בית דפוס הראשון באותיות דפוס עבריות שהוקם עוד בתחילת המאה ה-19 ( 1824 )  ועקבות קיומו בעבר נשארו בעיירה באחת החצרות שבה אפשר היה עד לשנים האחרונות למצוא אותיות עופרת עבריות.

שאלה – יחסי יהודים פולנים עד המלחמה עוד מהווי היהודים החתונות התקיימו בליווי תזמורת (כליזמרים) שהיו מגיעים מהערים והיו משלמים להם לפי הזמנת כל ריקוד – לחופה היו הולכים לאור נרות לחצר בית הכנסת חתונה כזאת של דודתי ( אחותו הצעירה של אבי זכורה לי כשאני מוחזקת על הידיים של אחד ההורים ). גם הלוויות היו מתעכבות בחצר בית הכנסת (ולא זכור לי שלא היו קיימות בכייניות שכורות ???? (וכן לא הייתה קיימת שום קבורה בישיבה – לפי שאלתו של המראיין).

שאלה – על יחסי יהודים פולנים עד המלחמה                       עמוד 12

עיסוקי היהודים – סוחרי עצים מיערות הסביבה גם סוחרים מערים וארצות אחרות שגם לא מעט השפיעו על התפתחותה של העיירה היהודית ופתיחותם של אנשי העיירה

חנוונים – בעלי מלאכה , הוראה בבתי ספר פולנים ויהודיים רופאים? היו גם שואבי מים כי לא היו עדיין מים זורמים ופקידי מוסדות מקומיים. רק בשנים האחרונות לפני המלחמה נוספו גם חנויות של פולנים שנבנו באמצע מקום השוק המקומי(כתשובה לעיסוק הבלעדי של היהודים.

יום השוק היה מתקיים בימי שני בשבוע (שאת כבר הזכרתי) והתושבים לרוב היהודים היו יוצאים לקניות התוצרת החקלאית שהביאו האיכרים ומסתובבים בין העגלות עומדים קצת על המקח וממלאים סלים לי זכורה היטב עריכת קניות עם אמא- את אריזת כדור החמאה עטופה בעלי כרוב הטריים שהאכילו בו רק את הילדים כי מבחינת כשרות לא הוגש אף פעם לאבא והתוצרת הקנויה נשמרה במרתף תחת הרצפה במטבח הבית.

הלוויות

שאלה – מה בנושא הקבורה? ובתי הקברות?

תשובה:

הלוויות התקיימו ביום ותמיד עברו והתעכבו ליד בבית הכנסת לא היו מלוות מקוננות (שכירות) לנשים הייתה אסורה לבית הקברות בזמן הקבורה שהתקיימה בשכיבת המת ( ולא לפי השמועות בישיבה ).

שאלה – יחסי יהודים ופולנים

תשובה:

לפי התקופות שבהם גברה או נחלשה רוח האנטישמיות בפולין בכלל היו גם יחסי שכנות לעתים טובה. בדרך כלל בריחוק – הסיבה, השוני שבין הדת הנוצרית והיהודית ובשפה.

על אירועים מיוחדים הזכרתי קודם.

תיאור בית ההכשרה בלוצק   

עם הגעתי לשם כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה שבו היו כמה עשרות חלוצים – מחציתם בחורות ובחורים שגרו ולנו בשני אולמות גדולים נפרדים- הבחורים לרוב היו יוצאים לעבודות חוץ פיזיות לא קלות והבחורות כעוזרות בית וטיפול בילדים וחלק נשאר בבית –  הקיבוץ וקיימו אותו בכל.

(דבר משונה שנשאר בזיכרוני מימי המלחמה שמיד עם ההפצצות הראשונות יצאנו לשדות (כי כמובן שלא היו מקלטים) וכבר בשעות הראשונות כששכבנו שם – הרגשנו רעב נגסנו ואכלנו את הסלק הצעיר שגדל והיה טמון עדיין באדמה).

על דרכי ארצה בימי המלחמה כבר תיארתי בדברי הקודמים הכתובים בפירוט בספרו של דוד לניר המשתתף והמלווה שלנו – פרט נוסף אולי על עצמי – בעת שהותי בבית הסוהר ביקר אותנו (2 הבנות ) הקונסול הפולני שבעיר ובפוגשי אותו שאל בתדהמה, ילדונת מה את עושה פה?

אחרי השחרור מבית הסוהר חתמנו והתחייבנו לעזוב את רומניה תוך חצי שנה ונשלחנו בליווי משטרתי לקונסטנצה – ולקיומנו היינו מקבלות סכום חודשי קבוע מהקונסוליה הזמנית הפולנית בבוקרשט ( הכול באותה תקופה היה זמני ) ובאמת כעבור התקופה הזאת קיבלתי את אישור העלייה  בעזרת טיפולה של אחותי בארץ ובראשית יוני 1940 יצאתי להפלגה באונית "טרנסילבניה"  – עוכבנו בדרך ועמדנו באלכסנדריה כי באותם ימים בדיוק איטליה הכריזה על הצטרפות לציר האויב והיה קיים פחד שהים התיכון גם מוקש- וקפטן האוניה רק אחרי  התערבויות רבות הסכים להמשיך בהפלגה עד חופי פלסטינה לחיפה. מחיפה בטלטולי דרך במשך יום שלם הגעתי בערב בהפתעה מוחלטת אל אחותי בקיבוץ שפיים. את פגישתנו עד היום קשה לי לתאר – אצלה שהיתי במשך הקיץ עד פתיחת שנת הלימודים בבית הספר החקלאי לבנות דאז משק הפועלות בחדרה. – שגם לשם סידרה ושלחה אותי אחותי – שם למדתי והתמחתי במיוחד בענף גידול עופות – הלימודים היו אינטנסיביים בכל המישורים –שאפתי להספיק את כל שהפסדתי וסיימתי כמומחית במקצועי ועם סיום לאחר שנתיים "נשלחתי " לקיבוץ גינוסר שקליטתי בו הייתה נהדרת בכל המישורים במשך כמה שנים.

ביוזמתי הוקם לול עופות ראשון במקום וכל תקופת חיי שם זכורה לי בכל המובנים לטוב! בקיבוץ גינוסר נפגשתי גם עם אישי לעתיד ובעקבות בחיר ליבי האהוב ז"ל שלא הסתגל לחיי הקיבוץ עזבתי גם אני לחיפה. שם נישאנו ושנינו כבר כזוג נשואים עוד הספקנו לשרת בצבא במלחמת השחרור. אחרי המלחמה רק התחלנו לבנות ולבסס את ביתנו בעיר עבדנו ( אני חלקית בהדפסת מכתבי יד שונים) ובקצרנות שאותם הספקתי ללמוד) נולדו לנו שני בנים שאותם חינכנו ושגדלו לאנשים ערכיים וישרי דרך וכהורים היינו מאושרים בהם ומהישגיהם בחיים. וזכינו לנכדים ונינים למרות עיסוקינו השונים הרבים נכנסנו (יחסית מהר) לחיי חברה ומפלגה אינטנסיביים היינו לחברי מפלגת מפ"מ שלקראתה חונכתי עוד בימי נעורי בתנועת נוער סוציאליסטית השומר הצעיר בפולין.

עסקנו שנינו בקליטת עליה יזמנו הקמת ספריה לילדים בשכונה (פחות מרכזית) וכן טיפוח יחסי שכנות טובה עם חברינו הערבים (הכל נעשה במסגרת מפ"מ בהתנדבות – דבר שהתאפר לנו מאחר שאישי (בעלי) הייתה לו משרה רצינית שמשכורתו הספיקה לנו לקיום מספיק ומכובד דבר שאיפשר לנו את פעילותנו הציבורית הרחבה בהתנדבות).

כן היינו בין מקימי מועדון לתרבות מתקדמת מטעם מפ"מ "צוותא" שאותו ריכזתי וניהלתי במשך 25 שנים. מוקדם מידי התאלמנתי כאשר אישי הטוב שותפי לחיים טובים ומעניינים ואבא נפלא לבנינו עזב אותנו בטרם עת. בהיותו בן 64. ואני גם התקרבתי לגיל הפנסיה – עלה בגורלי הטוב להתחיל לעבוד בארכיון יאנוש קורצ'ק שבמוזיאון לוחמי הגטאות עבודה במשך מעל 20 שנה, עבודה שהעשירה ונתנה שוב טעם לחיי כי דמותו ומורשתו של יאנוש קורצ'ק היו קרובים לי עוד מימי ילדותי קוראת קבועה של העיתון לילדים ולנוער שלו וספריו לילדים עוד בפולנית ודרכו האחרונה עוד יותר הגבירה בי את הקשר הנפשי לדמותו והטיפול בכתביו – פשוט קשר גם נפשי חזק שאותו אני נושאת עימי עד ימי אלה. בעקבות עבודתי זו גם חודש הקשר שלי עם אנשים רבים בפולין אנשי קורצ'ק שיצרו לנו קשרי עבודה איתם ופגישות בכנסים מטעם אגודת קורצ'ק מידי פעם כל פעם במקום אחר. בעקבות זאת ולזיכרון בית ילדותי ונעורי המשפחה הענפה אני מבקרת בפולין ותמיד כמובן גם בעיירתי יוזפוב כל פרק זמן מלווה בזיכרון העצוב והכאוב עד מאד על בני משפחתי היקרה שנספתה ברובה בשואה.

דבר שנודע לי רק אחרי עם סיום המלחמה מפי השרידים המעטים שנותרו בחיים והגיעו לישראל מפי אחי שעוד היה עד לזוועות הגרמנים בעיירה בימיה הראשונים של המלחמה  ואחר כך הלך ובילה את שנות המלחמה ברוסיה הסובייטית ואחריה הגיע עם משפחתו (שהקים שם) לישראל.

אתה שואל אותי על יחסי ומחשבותיי על המוות?

כמובן שבגילי המתקדם הנושא מלווה אותי תכופות – אך לא בפחד – ובבא יומי  שימצא אותי בהכרה ובמצב בריאותי סביר וסביבי יקירי – בס"ה היו לי חיים מעניינים ולרוב בקרב חברת אנשים מעניינים ולרוב זכיתי באהדתם והערכה הדדית ואשר למילות עידוד או מסר

בני המשפחה

המשפחה כיום

יצירת קשר